עם ביבי או בלעדיו: נבחרת הליכוד מבטיחה עוד גזענות, כיבוש, לאומנות וקפיטליזם ניאו-ליברלי

הבחירות המקדימות שנערכו בשבוע שעבר בליכוד חושפות את פרצופה האמתי של המפלגה שבמשך עשרות שנים הציגה את עצמה כ"נציגת המקופחים". נבחרת הליכוד היא אוסף של בעלי הון ופוליטיקאים אמידים, בעיקר גברים אשכנזים, המשלבים גזענות, כיבוש, לאומנות וניאוליברליזם.

2019-02-11_203258

זו לא "מפלגת מקופחים". זו מפלגת טחונים. ביבי או סער, כץ או ארדן; ייתכן שיש יריבויות קשות ביניהם, אבל הם דוגלים באותה מדיניות ובאותן עמדות כלכליות וחברתיות. לא מדובר רק באמירות.

לפי נתונים שפרסם מרכז אדוה, בין 2006 ל-2016 (שנות שלטון ממשלות הליכוד ובנימין נתניהו בראשן) גדל חלקם של המעסיקים בעוגת ההכנסה הלאומית מ-16% ל-19%, וזאת על חשבון העובדים, שחלקם ירד מ-60% ל-56%.

גם כאשר מדובר בתנודות של אחוזים בודדים, הסכומים בפועל משמעותיים: אילו עמד חלקם של העובדים בעוגה של 2016 כפי שהיה בשנת 2006, היה השכר השנתי של כלל העובדים בישראל גדל בכ-42 מיליארד שקל נוספים.

לצורך המחשה, אם נחלק את הסכום הזה בהיקף הכולל של כוח העבודה בישראל (כ-4 מיליון איש ב-2016) נמצא, כי באותה שנה עשויים היו העובדים לקבל תוספת שנתית ממוצעת של כ-11 אלף שקל, שהם כ-900 שקל לשכר החודשי של כל עובדת ועובד בישראל.

בפתח מושב החורף של הכנסת שנתפזרה לאחרונה, נאם נתניהו ואמר כי "העשור הזה היה עשור מופלא. עשור של צמיחה, של התעצמות, של יציבות, של ביטחון, של שגשוג, של בנייה".

נתניהו הוסיף כי "כל אחת מהמדינות המפותחות הייתה מתברכת בשיעורי הצמיחה שלנו ובהישגים הרבים שהשגנו". נתניהו אינו בודד. פוליטיקאים מתייחסים לגידול בתוצר ("הצמיחה") כאילו הוא העדות המספרית המזוקקת ביותר לשיפור ברמת החיים.

אלא שהמושג צמיחה מספק תמונה מצומצמת ביותר של הפעילות הכלכלית, ולעתים אף מטעה או מעוותת. כך, למשל, מדד הצמיחה עשוי להצביע על גידול בתוצר גם כאשר חלק גדול מן המשק לא גדל כלל.

הוא עשוי לשקף פעילות רבה בחלק קטן מהמדינה ובמספר קטן של ענפי משק, ולהסתיר מן העין קיפאון, אבטלה ועוני בתחומים אחרים.

בפועל, פירות הצמיחה שאפיינה את הכלכלה הישראלית בשנים האחרונות מרוכזים בידיהם של בעלי ההון המקומיים והזרים האמידים ביותר, ובידיהם של המעסיקים, אשר לאו דווקא ממהרים להשקיע מחדש את רווחיהם האדירים במשק.

מכאן שביבי, לשיטתו, בהחלט צודק: בעשור האחרון נרשמה צמיחה מרשימה של רווחי ההון ובעלי ההון.

במקום להגדיר את הצמיחה כמדד יחיד ובלעדי למדיניות החברתיתכלכלית, חד"ש מציעה מדיניות חלופית החותרת לעליית שכר העובדות והעובדים ולשיפור רמת החיים של כלל האוכלוסייה.

מדיניות זו תתחייב ליעדים של העלאת שכר המינימום והשכר הממוצע במשק, של העלאת שיעור הזכאות לבגרות, של הקצאת דיור ציבורי ודיור בר השגה בהיקפים רחבים, של שיפור מערכת ההשכלה הגבוהה האיכותית (ללא תשלום) ושל צמצום הפערים ברמת הבריאות בין קבוצות שונות באוכלוסייה. צמיחה היא יעד ראוי רק כשזו מצמיחה את השכר ומשפרת את חיי העם העובד, שהוא 99% מהאוכלוסייה.

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב