נשיא בוליביה אֶווֹ מוראלֶס שואף להתמודד בפעם הרביעית לכהונה הרמה. על המועמדות הוחלט לאחרונה בוועידת מפלגתו "התנועה למען הסוציאליזם".
נשיא בוליביה וסגנו גרסיה לינרה יחד עם עובדי חברת הנפט והגז הלאומית (צילום: נשיאות בוליביה)
מוראלס נבחר לראשונה לנשיאות ב-2005 ולאחר מכן פעמיים נוספות. הוא אמור לסיים את כהונתו בתחילת 2020, לאחר הבחירות שיתקיימו בדצמבר 2019. אם ייבחר בבחירות הקרובות, ישלים את הקדנציה הארוכה בתולדות בוליביה, הלמודה הפיכות צבאיות וטלטלות פוליטיות: 20 שנה. אבל לשם כך עליו להתמודד עם שני מכשולים: תוצאות משאל העם שנערך בתחילת השנה ובו ברוב זעום הוחלט שלא לאפשר לנשיא לרוץ שוב לתפקיד; והמצב הכלכלי ההולך ומחריף, תולדה של המשברים הכלכליים בשכנותיה ארגנטינה וברזיל, שהיו לשוקי הייצוא מספר אחת של המדינה הקטנה שבמרכז היבשת.
החלטת סגנו של מוראלס אלוורו גרסיה לינרה, שנמסרה בוועידה, לפרוש מתפקידו עם סיום הקדנציה הנוכחית פגעה קשות ב"תנועה למען הסוציאליזם". גרסיה לינרה, הנחשב לאידיאולוג של תנועתו, למד לימודים אקדמיים במקסיקו, היה לוחם גרילה בארצו וכתב ארוכות על מרקס ודעותיו. בשיחה עם כתב העיתון הארגנטיני "פאחינה 12" אמר: "אני לא נוטש את הנשיא מוראלס. אבל הפעם אתרום את תרומתי 'מלמטה' ולאו דווקא 'למעלה'. מקומי בקרב על הדעות, בקרב על התודעה – איפה שניתן להכריע בתהליכים המהפכניים".
אבל, לדבריך בעיתון מקומי לאחר הוועידה: "המהפכה הבוליביאנית נכנסה לשלב הנסיגה". האם זה קשור לקשיים הכלכליים ההולכים וגוברים?
בשלוש השנים האחרונות אנו מצויים בשפל שלאחר הגאות. התנועה למען הסוציאליזם מוסיפה להיות הגמונית, האופוזיציה לא מסוגלת להציב תכנית אלטרנטיבית, שתעצור את התהליך המהפכני. יחד עם זאת, הגאות אופיינית בכל התהליכים המהפכניים. העם לא מסוגל לחולל שינויים מדי יום. לאחר הגל המהפכני, האנשים גם רוצים לחזור לעיסוקיהם, למשפחה. בעת המהפכות, חלק מהחברה – מעמד העובדים – הופך "למעמד השותפות". קרי: הוא מסוגל לרכז ולהנהיג פרויקטים משותפים, מהם נהנה רוב החברה. בתום המאבק המשותף הוא מייצר את ה"משותף". בבוליביה ניתן לתרגם זאת בהלאמת המגזרים המרכזיים של המשק, בחלוקה הצודקת של העושר. ומי עושה זאת? המדינה ומנגנוניה. בתקופת השפל, החברה נסוגה אל הפרטי, המקומי, ומי שאמור להבטיח את תהליך השינוי הוא השלטון. אלה תהליכים מורכבים הסותרים במידת מה את הסברה של מהפכנים רבים התומכים ב"היעלמותה ההדרגתית של המדינה". אבל עבור הפקיד או השר זו תקופה מצוינת. אפשר למשול בלי טלטלות רבות. כך שתפקידו של המהפכן הוא לשוב אל החברה ולעורר את המאבקים למען "המשותף", לקדם את השוויון בחברה, וזהו מאבק היכול להימשך שנים רבות… עבור מהפכן חיוני לצאת מהמנגנון המדינתי".
אך לא ניתן להסתיר את הקשיים הכלכליים…
איש לא מעוניין להסתיר דבר: מבעיות אספקת המים ועד לגידול בבירוקרטיה. אבל פעם תקציב המדינה היה כ-600 מיליון דולר ועבדו במנגנוני המדינה 150 אלף פקידים ומורים. עתה התקציב הוא כ-8 מיליארד דולר ומועסקים במדינה כ-300 אלף פקידים ומורים. ואילו השירותים לאזרח גדלו באותה תקופה בכ-1,200 אחוז!
הנסיגות בברזיל ובארגנטינה גם פגעו בבוליביה?
אכן כך. אבל יש להבדיל בין המדינות. אצלנו הפרויקט החברתי של מוראלס זוכה בתמיכה עממית גדולה. בשתי המדינות השכנות התחוללו תהליכים אחרים, של רסטורציה ניאו–ליברלית.
א"ד
