בסצנה זכורה מתשדיר הפרסומת של הארגון "ישראלי אמיתי לא משתמט" (הכוונה להשתמטות משרות צבאי), ששודר לפני מספר שנים, מופיעה קבוצה של צעירים ישראלים במיטב הראסטות והשרוואלים, היושבים בהודו במעגל ומתחילים לדבר. אחד הבחורים מספר לתיירת אירופית על שירותו של כל אחד מהם בצה"ל. זה היה בגולני, זו הייתה משקית ת"ש, וזה, הוא מצביע על בחור צעיר ומבויש, "אחי, איפה שירתת?" המשתמט שותק בבושה, ועל המסך מופיע הכיתוב "ישראלי אמיתי לא משתמט". בישראל, יותר מבכל מקום אחר, מה שעשית בצבא משפיע על מה שתעשה בחיים האזרחיים. היית ב-8200? תהיה בהייטק. היית פקידה? תהיי מזכירה. היית פקידה של מישהו חשוב? תהיי מזכירה אישית. היית רמטכ"ל? תהיה שר הביטחון. היית משתמטת? תהיי משתמטת.
להיות משתמט או משתמטת זה לכאורה כתם לכל החיים. אבל אנחנו ברשת "מסרבות" שולחים את הסרבנים שלנו לתכניות בוקר כגיבורים. באולפן משתלחים בהם בפני קהל המיואש מהחיים, ביום ראשון בבוקר, בתור לרופא שיניים. להיות סרבן פומבי זה לא רק לא להתגייס, אלא גם להיות חשוף לאש מהסביבה הקרובה והרחוקה. מהלך כזה דורש אומץ רב וגם תמיכה חמה – כמעט בלתי אפשרי לסרב בלי תמיכה. בית וחברים הנותנים גיבוי הם הכרחיים כדי להתמודד עם ההכפשות, הנאצה והשנאה כלפי מי שהקונצנזוס מכנה "משתמטים". לא במקרה אנחנו קוראות בכל הפגנה מול הבקו"ם את הסיסמא "הסרבן הוא גיבור; הכיבוש הוא טרור".
תאיר קמינר יושבת כבר מעל ל-120 יום בכלא הצבאי בשל סירובה לשרת בצה"ל. לא רק ש-120 יום זה המון זמן להיות בכלא, תאיר גם הספיקה לקבל כמה מהודעות הנאצה הכי מגעילות שנמחקו מעמוד הפייסבוק של 'מסרבות' אי–פעם – כי סרבנית שהיא אישה זה פעמיים כי טוב. ואם זה לא מספיק, כמה מקשריה החברתיים נפגמו בעקבות המהלך הפומבי של הצגת סירובה. את כל זה היא חוותה וכל זה היא צלחה בזכות התמיכה הרחבה שהיא מקבלת הן ממשפחתה והן מרשת 'מסרבות', וכמובן בזכות הנחישות מעוררת ההערכה שלה. כל אלה הם גם הסיבה לכך שסירובה לא גבה מחיר רב יותר.
נוכחותם של צעירות וצעירים שלא מוכנים להתגייס בשיח הציבורי בישראל היא כלי מרכזי בערעור הקונצנזוס ההדוק סביב הגיוס, ואל מול הצבתו כחובה הנמצאת מעל ומעבר לכל דיון פוליטי. הנראות של סירוב ושל אי–גיוס זוכה בתגובות שליליות כה חריפת בשל הכוח הטמון בה לשבור את הערכים הצבאיים והאלימים, אשר על בסיסם משתמר מעמדו הבלתי מעורער של צה"ל בחברה הישראלית. כל סרבן, וכך גם סרבניות הגיוס האחרונות, מביאות את הפוליטי אל תוך השיח על הצבא בהתעקשותן להיות מוכרות כסרבניות מצפון ולא להשתחרר באופן הפוטר את צה"ל מדיון בדבר אחריותו הפוליטית הקונקרטית.
מתוך ההנחה שגיוס הוא פוליטי, אפילו כשהוא נעשה במסווה א–פוליטי, כך גם כל מי שבוחרת שלא להתגייס עושה בכך מעשה פוליטי של התנגדות. אי–גיוס מטעמים אידיאולוגיים, כלכליים או מטעמים ש"לא בראש שלי" הם כולם פוליטיים בשדה הרחב – כל הסרבנים הללו מסרבים לשלם מחיר עבור מלחמות הכיבוש, ומוכנים לשלם מחיר בדמות נידוי חברתי. הסרבנים האידיאולוגיים מוכנים להיחשף ולדון בסירובם בפומבי, למרות המחיר שהחשיפה הזאת גובה. אחת התוצאה של הדיון הציבורי בעניין הסירוב היא היחלשות הטאבו סביב אי–גיוס לצבא, והעלאת האפשרות של אי–הגיוס כנושא הנמצא על שולחנו של תיכוניסט בגיל גיוס.
חשיפה פומבית של סירוב היא בעלת השפעה וכוח רב, אך רק מעטים מנמנעי הגיוס בוחרים בדרך זו. מלבד הקשיים הרבים העומדים בדרכם של הסרבנים הפומביים, הצבא גם מפרסם את עצמו בתקציבים עצומים למוצר שחלה על כולם חובה לקנות אותו, וכן מחלק תמריצים למתגייסים בדמות הזדמנויות מקצועיות ומלגות ("המקפצה שלך לאזרחות").
מזרחים, אתיופים, דרוזים ויוצאי ברה"מ סובלים מאפליה חמורה בתשתיות וברווחה בכפרים, בשכונות ובעיירות הפיתוח, ולעיתים השירות הצבאי נראה כהזדמנות היחידה לניידות חברתית. בפועל, חלוקת התפקידים בצה"ל אינה יוצרת "שוויון הזדמנויות", אלא שומרת את הכוח אצל בעלי הכוח ואת תושבי הפריפריה מייעדת למג"ב.
בשנים האחרונות נחשף השדה הציבורי למספר גדל של סרבניות אידיאולוגיות שלא הולמות את הדימוי הרגיל של סרבנים תל–אביבים ושמאלנים מבית. כאלה הן הסרבניות איידן קטרי, עמרי ברנס, אוריאל פררה וירון קפלן, שסירבו לאחרונה להתגייס.
התקבלות הסירוב בקרב יותר אנשים, ובעיקר נשים, אשר אינן מגיעות מן הרקע ה"נכון", מתאפשרת בזכות מאמץ רב של ארגונים כמו "מסרבות" לספק את המשאבים והכלים להתמודדות עם המחיר החברתי, הציבורי והכלכלי שגובה סירוב פומבי. הודות לכך סרבניות רבות אשר אינן זוכות בתמיכה מבית, ואינן בעלות קשרים, יכולות לפעול בהתאם למצפונן ולסרב להתגייס. ויותר מכך – הן מגיעות ללב השיח הציבורי הישראלי ומציגות פנים נוספות של הסירוב.
יסמין יבלונקו
רשת מסרבות בפייסבוק: https://www.facebook.com/mesarvot
