1. ח"כ אמיר אוחנה (הליכוד) מונה בשבוע שעבר (5.6) לתפקיד שר המשפטים. שוב מתגמל ראש הממשלה בנימין נתניהו את משרתיו הנאמנים בליכוד. יש ותיקים ומנוסים מאוחנה במפלגה, יש אולי "מתאימים" ממנו בעיני אנשי הימין, אך אין נאמנים ומסורים כמוהו למנהיג – המוכנים לשכב על הגדר עבור החשוד בשחיתות ובהפרת אמונים מעל לכל במה אפשרית.
אוחנה, כזכור, היה הראשון להתייצב באולפני הטלוויזיה ולהגן על נתניהו כאשר נחתמה עסקת הטיעון עם ארי הרו, וכאשר הודיע היועמ"ש על כוונתו להעמיד לדין את רה"מ.
כך הממוקם 20 ברשימת הליכוד הקדים רבים מהבכירים ממנו הרואים בעצמם ראויים לתיק בכיר: יובל שטייניץ, ציפי חוטובלי, צחי הנגבי, אופיר אקוניס, זאב אלקין, ניר ברקת, יריב לוין וגדעון סער.
אך אל לנו להתייחס בביטול לרפורמות המתוכננות של אוחנה רק משום היותו משרת נאמן של האדון נתניהו. אוחנה הוא מינוי מסוכן גם מעבר לסוגייה של תיקי נתניהו: הוא ליברטריאן אדוק ואחד הפעילים העקביים ביותר למען הקלות בנשיאת נשק אישי (הוא יו"ר השדולה לעיצוב מדיניות נשיאת כלי ירייה בישראל).
"לא צריך להזדעזע מהרעיון של אי–ציות לפסיקה של בית המשפט העליון", אמר שר המשפטים הנכנס בריאיון במאי 2018 לאתר "זווית אחרת". בריאיון אחר ("הארץ", ספטמבר 2017) טען כי המוסלמים לוקים ב"רצחנות תרבותית" וכי "לא על כל כתב אישום ראש ממשלה צריך להתפטר".
2. המאוכזב העיקרי מהמינוי הוא ח"כ בצלאל סמוטריץ' (איחוד מפלגות הימין), שטען כי נתניהו הפר את הבטחתו למסור לו את תיק המשפטים. שוב עולים קולות מוכרים מהציונות הדתית: "נתניהו לוקח אותנו כמובן מאליו". מוטיב זה עשוי למלא תפקיד משמעותי בקמפיין הבחירות של מפלגות הימין המתנחלי.
יש לזכור גם את ההסכם בין האיחוד הלאומי לבין הבית היהודי: הרב רפי פרץ מהבית היהודי יהיה יו"ר הרשימה, אך בצלאל סמוטריץ' מהאיחוד הלאומי יחזיק בתיק בכיר יותר.
אלא שנתניהו משחק לפי כללים אחרים, ואת תיק החינוך הוא מתעתד להציע דווקא לפרץ. בצלאל סמוטריץ' עבורו הוא בבחינת קו אדום. הפערים האידאולוגיים בין פרץ לסמוטריץ' אינם רבים (גם אם קיימים), אך פרץ אינו מכתת רגליו לאולפני טלוויזיה ומתרברב ברצונו "להחזיר את ישראל לתקופת דוד ושלמה". פרץ נחשב "ערכי", ואילו סמוטריץ' "קיצוני".
כמעט 48 שעות טרם מינויו של אוחנה, צייץ נתניהו (3.6): "לא תהיה מדינת הלכה". בלחיצת כפתור הוא הצית קרב חילופי האשמות בימין. במובן זה נתניהו בהחלט צודק: הימין הקיצוני (החילוני) לא יאפשר לימין הקיצוני (הדתי) ולמפלגות החרדיות לכונן מדינת הלכה; הוא מסתפק באתנוקרטיה: "חוק הלאום", זכויות יתר ליהודים, המשך הכיבוש וההתנחלות, סיפוח זוחל וסיכול השאיפות הלאומיות של העם הפלסטיני.
3. בינתיים, במחנה שמימין לליכוד ולליברמן, מסתמנת אנדרלמוסיה. איחודים, פיצולים ומשחקי כיסאות החלו ויימשכו מעתה ועד סגירת הרשימות. בימין הקיצוני יעשו מאמצים כבירים להשגת ששת המנדטים (יותר מ-256 אלף קולות) של הימין החדש ושל זהות שאבדו תחת רף אחוז החסימה. ואולם, איש מראשי הרשימות אינו ממהר לוותר על מקומו.
לפי דיווחים בתקשורת המתנחלית, שוקדים בנט ופייגלין על הקמת בלוק שיכלול את הבית היהודי, האיחוד הלאומי, עוצמה יהודית הכהניסטית, זהות (בראשות משה פייגלין) ויחד (בראשות אלי ישי). המחלוקת העיקרית היא לגבי ראשות הרשימה. הרב פרץ מסרב לוותר על מקומו, וכך גם סגנו סמוטריץ'. בנט ושקד, מצדם, יסרבו להיות גורמים משניים ברשימה זו.
שקד עצמה פועלת להשגת ההנהגה. מלכתחילה, הדליפו מקורביה, היא התנגדה להקמת מפלגת הימין החדש, ומאז הבחירות באפריל אינה בקשר עם בנט ואנשיו.
לטענת אנשיה, שקד היא הדמות הפופולרית ביותר בימין הקיצוני: לפי סקר של "מקור ראשון" בסוף השבוע, 40% מהציבור הציוני–דתי מעוניינים כי היא תוביל את האיחוד המורחב של מפלגות הימין הקיצוני.
לשרת המשפטים היוצאת, כך דווח, הוצע שיריון ברשימת הליכוד לפי חשיפת חדשות 12, הייתה זו שרה נתניהו שהטילה וטו על הצטרפותה המחודשת למפלגה. בתגובה, גורמים בבית היהודי כינו אותה "ציפי לבני של הימין" בשל זגזוגה בין מפלגות.
אך עם מנהיג זה או אחר בראשו, ימשיך הימין הקיצוני לדגול בסיפוחים, בגזענות, בכפייה דתית ובערעור הסדר הדמוקרטי ויזין את תהליכי הפשיזציה.
יוסף לאור
