את מונולוג הרופא, מתוך "נורא אנושי", מחזה מאת גלעד עברון, העלה על הבמה השחקן יגאל נאור באירוע השקת הספר "רק השפה נשארה", אוסף ממחזותיו של עברון שראו אור לראשונה בעברית. עברון נפטר באוקטובר 2016, והאירוע לזכרו נערך ב-9 בפברואר בתיאטרון יפו בהשתתפות אופירה הניג, רם לוי, רוני תורן, סלווה נקארה ושחקנים נוספים.
מיצג "שוק עבדים" של מבקשי מקלט אריתראים מחוץ לכנסת במחאה על תוכנית הגירוש בינואר האחרון (צילום: אקטיבסטילס)
"[ …] את מבינה, גברת שלווי, אני הייתי מניח שהוא בא לעשות בדיוק מה שהוא עשה. להסתכל עליכם. לעמוד מולכם לבדו, גלוי, בלי להתחבא, חשוף למכות […] מישהו כאן היכה אותו. בעטו בו. יש לו שטפי דם. יש לו סדק בעצם השוק, שלא לדבר על שברי ההליכה. כנראה שהוא הלך מרחקים גדולים מאוד. המצב שלו לא טוב. הוא כנראה מאוד התאמץ להגיע אליכם ולהסתכל בכם. דווקא עליכם.
(שתיקה)
"אין לו לשון, גברת שלווי. הלשון חתוכה. אולי הוא רצה שתראו שאין לו.
(שתיקה)
"עבדתי באפריקה, גברת שלווי. אני חושב שאני מכיר את השתיקה הזאת. יש מי שיגיד שזו מין קבלת הדין, או שתיקה שמאפשרת להתאחד עם כוחות גדולים מהאדם. אבל אני חושב שזה חוסר אונים מחורבן!
"אני לא מאשים אותם. אני אחראי פה לטפל בשחורים, אבל הם כמעט לא מגיעים. הצללים האלה מעדיפים רפואה של מחתרת כדי שלא יתפסו אותם, ובדרך כלל גברת שלווי, יש לי זמן לעשן בחוץ בשמש. גם אני שותק […] חוסר אונים.
"אולי כדאי להניח לדברים? לתת להם להתקיים בלי להרים את כל האבנים שבדרך? ואם לא תדעי למה אבו סמיר הסתכל בכם? ואם ההתעקשות שלך לדעת מה היה… אם היא תוביל אותך לאסון?
(שתיקה)
"הוא דאג שיקעקעו את זה על הגב שלו. הוא כנראה היה פועל. הוא עבד אצל […] וכאן השם. את יכולה לקרוא בעצמך. זה הדבר היחידי בכתב באנגלית. אליאס שלווי. בעלך. וזה ציור של בית. משהו קרה, והשכר של אבו סמיר, שכנראה היה צריך להישלח כל חודש למישהו, לא נשלח. תראי, אלה ציורים של החודשים […] הכסף לא הגיע. כאן הציור הזה של מכתב ועליו קו […] כמו ציור של ילדים.
"המשכורת שלו כנראה צריכה הייתה להגיע בסוף לקונגו, למשפחה שלו שם, ליד אגם ויקטוריה. את יכולה לראות על הגב שלו את הציור – אגם ויקטוריה. אפילו הוסיפו שני דגים קטנים. וכאן התחלת הנילוס. מכאן הנהר יוצא, תראי אותו עולה מהצלעות צפונה […] וזו, יכול להיות שזו אשתו ושלושת הילדים שלו. העיגולים הקטנים האלה. זו רק פרשנות, גברת שלווי. וכאן זה לא ברור לגמרי – הם כנראה היו צריכים לשלם שם איזה כופר או משהו לאיזה אדון של מכרה יהלומים, או שאלה לא יהלומים […] מה יכולים להיות העיגולים המאירים האלה על היד הזו?
"ואולי זו לא יד, בקפל הזה של העור? אבל מה שכן רואים, שבגלל שהכסף מכאן לא הגיע, אדון היהלומים או מה שזה, לא חיכה יותר. הוא שחט אותם, את האישה ואת שלושת הילדים של אבו סמיר. יש להם שם שיטה מיוחדת: תולים את הגופות בצד אחד של הדרך ואת הראשים תולים ממול. תראי את הציור הזה. כאן באמצע. בין השכמות. תראי את הקווים בין העיניים של הראש שכרות לגוף שתלוי ממול […] עונש עם מסר: ככה הראשים יכולים להסתכל בגופות של עצמם ולחשוב איפה טעו. כשהגיע לשם אבו סמיר […] טביעות הרגל האלה, כמו של בלש על מפה, הוא בטח ניסה לברר מה קרה למשפחה שלו, אז תפסו אותו וחתכו את הלשון שלו. שישתוק! תראי כאן את הלשון, כמו נחש שנחתך ליד הסכין.
(שתיקה)
"את רואה את הצלקות האלה? אלה ברור שנעשו אחרי הקעקוע. בטח בדרך לכאן […] כל הדרך מאגם ויקטוריה לכאן. מדבר לוב. מצרים. סיני. אולי הבדואים תפסו אותו. עד אליכם. הכול בעור הזה. אלה הם חייו. בעור הזה. אני לא יודע […] אולי פשוט הוא לא יכול היה לשאת את זה יותר […] אבל במושגים שלנו, יכול להיות שאת היית אומרת שהוא פשוט רצה לשמוע.
