"האביב הערבי" היא אירוע חשוב ששינה את פני המזרח התיכון בעשור האחרון. הוא טמן בחובו פרץ ציפיות אדיר לשינוי ולרפורמה. בפועל, משטרים ואידיאולוגיות קרסו, מהפכות ומלחמות אזרחים התחוללו. אלה גרמו חורבן אדיר, אלימות, שכול, רעב ופליטות. המצב הכלכלי ורמת הביטחון האישי ברוב מדינות האזור נפגעו אנושות. עלייתם של זרמים אסלאמיסטיים קיצוניים פרמה יחסים בין עדות ומיעוטים שהתקיימו תוך סובלנות במשך מאות שנים.
המחברים מציגים את ספרם במרכז דיין (צילום: מרכז דיין)
האימפריאליזם והריאקציה הערבית לא מוגרו והתלות בהם גברה. המשטרים בסוריה ובעיראק לא התייצבו. המלחמות בתימן ובלוב נמשכות. במרוקו ובסודאן יש גלים חדשים של מרי נגד שלטון סמכותני-צבאי. אנו בעיצומו של תהליך קטקליזמי, שקשה לסכמו בהיעדר פרספקטיבה היסטורית.
כיצד השפיעה רעידת אדמה מתמשכת זו על הדינמיקה הפנימית של החברה הערבית בישראל ועל יחסה למדינה? מעט מאד נכתב, עד כה, בנושא זה. ביוני האחרון ראה אור ספרם של ד"ר יוסרי ח'יזראן ומוחמד ח'לאילה, "נטושה לגורלה: החברה הערבית בישראל בצל 'האביב הערבי'". הספר מנסה לענות על שאלה זו, והוא חריש ראשון המעורר מחשבה ודיון בנושא.
בספר חמישה פרקים. בפרק הראשון סוקרים המחברים תיאוריות שונות לגבי האביב הערבי: מדוע פרצו ההתקוממויות במקומות שונים, ולמה פסחו על המונרכיות הערביות. חוקרים ישראלים רבים השתמשו באירועים לחיזוק הטענה לפיה אי היציבות באזור אינה נובעת מאי-פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, אלא מ"כשל מערכתי של המדינה הערבית" (כך, למשל, לפי חגי ארליך ושמעון שמיר).
אולם אלה בחרו להתמקד רק בהיבטים המדיניים והאסטרטגיים של "האביב הערבי" – כלומר בהשפעת האירועים על הסכמי השלום של ישראל, על המשך התהליך המדיני ועל ההזדמנות לישראל למצוא בעלי-ברית חדשים. בניגוד לעמדות אלה, טוענים ח'יזראן וח'לאילה כי יש לחקור גם את הרלוונטיות של האירועים לחברה הערבית בישראל.
הפרק השני כולל סקירה היסטורית של מעמד המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל ושל קשרי הגומלין הפוליטיים בין המיעוט למרחב. ערבים חיים בישראל במצב של "שוליות כפולה" בגלל האקסקלוסיביות היהודית של המדינה ובגלל השוליות שלהם בתנועה הלאומית הפלסטינית. הם מושפעים מהמעגלים המקומי, האזורי והדתי, ומאמצים אסטרטגיות של היטמעות, היבדלות והסתגלות. לטענת המחברים, הציבור הערבי הוא "בעל זהות היברידית וכפולה, המצוי במצב שבין ישראליזציה לפלסטיניזציה". הם סוקרים מגוון צמתים: הפילוג במק"י, צמיחת שירת ההתנגדות, הקמת הארגונים הלאומיים בשנות ה-70, יום האדמה, האינתיפאדות הראשונה והשנייה והופעתם של זרמים פאן-ערביים ואסלאמיסטיים כזהויות פוליטיות בציבור הערבי בצד המפלגה הקומוניסטית.
הפרק השלישי סוקר את השיח הפוליטי המבולבל (כך במקור) על "האביב הערבי" בתוך החברה הערבית בישראל. המחברים מבחינים בארבעה זרמים: הערבי-ישראלי, הקומוניסטי, הלאומי והאסלאמיסטי. הם מציגים את היחס האמביוולנטי לגבי עצם הגדרת "האביב הערבי" וחשיבותו.
עיקר הוויכוח מתעורר לגבי הנעשה בסוריה. חלק מהתגובות שהם מסקרים נבעו מההתנגדות לתמיכה הישראלית במרידה. התנועה האסלאמית ובל"ד תמכו במורדים בעקביות המחברים סבורים כי "השיח שמנהלים חוגים מפלגתיים וקהילת המשכילים הערבים סביב 'האביב הערבי' מעיד על תחושת משבר קשה בחברה הערבית – תחושה של אובדן העוגן המוסרי והמוראלי שהמרחב הערבי העניק למיעוט הערבי בישראל".
הסקירה בפרק נפרטת לעמדות של אינטלקטואלים ערבים רבים ואישי ציבור. לציבור שאינו ניזון מהעיתונות הערבית, סיכום העמדות מעניין וחשוב. עבורי היה זה הלוז של הספר.
הפרק הרביעי עוסק בחשיבותם של הצעירים ואמצעי התקשורת החדשים ב"אביב". הפרק עוסק גם בעלייתן ובדעיכתן של כמה תנועות צעירים בקרב האזרחים הערבים. המחברים מנסים לענות על השאלה, מדוע לא היה אביב גם במרחב הפלסטיני. תחושות האכזבה והתסכול בקרב הפלסטינים נובעות מכך שההתקוממויות הותירו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ללא מעורבות ערבית, ובמובן זה חדלו הפלסטינים לחוש עצמם חוד החנית של הלאומיות הערבית.
לפי המחברים, מדובר ב"נסיגת מעמדה של הלאומיות הפלסטינית בהוויה הערבית המודרנית" […] 'האביב הערבי' רק החליש את העורף הלאומי והפוליטי של התנועה הלאומית הפוליטית וחיזק את מעמדה של ישראל באזור".
הפרק האחרון מושתת על שישה מחקרים וסקרים. בכולם בולטת האכזבה מאותו "אביב", המולידה דפוס של התבדלות מהמרחב, לוקליזציה של המאבק הפוליטי וויתור על התניית המאבק האזרחי במימוש המאבק הלאומי (כלומר, תיעדוף שיפור המצב הכלכלי-חברתי על פני פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כמו גם עלייה במרכיב הזהות הישראלי והדתי על חשבון זה הפלסטיני בקרב האזרחים הערבים).
לפי המחברים, התערערות מצב המיעוטים הלא-מוסלמים במזרח התיכון מוצאת את ביטויה בישראל בעיקר בקרב הנוצרים והדרוזים. תחושות המשבר וחוסר הביטחון מובילות לעליית קרנה של הזהות העדתית על חשבון זו הלאומית, בעליית שיעורי ההתנדבות לשירות צבאי ולאומי וכן במתיחות הבין-עדתית.
בסיכום, תובנות אלה משליכות, בין היתר, גם על הרשימה המשותפת, על ההצבעה של ערבים למפלגות ציוניות ולשיעור ההשתתפות בבחירות של האזרחים הערבים.
אבישי ארליך
יוסרי ח'יזראן ומחמד ח'לאילה. נטושה לגורלה: החברה הערבית
בישראל בצל "האביב הערבי". הוצאת מרכז משה דיין, 2019.
