ספרו החדש של האדריכל ומתכנן הערים שמואל יבין מזכיר לנו, שהעיר תל-אביב נוסדה מהצבר של שכונות ערביות גדולות ומושבות נוצריות רבות, ולא בתור "עיר שצמחה מהחולות", כפי שמנסה המיתוס לצרוב בתודעתנו. כך למשל, שכונת כפר שלם בדרום תל-אביב יושבת בשטח בו התקיים בעבר הכפר הפלסטיני סלמה. הכפר היה פרבר של העיר יפו ואוכלוסייתו מנתה כ-7,600 תושבים. בכפר היו שני מכוני מים ומגדלי-מים, בית-ספר ממשלתי, ובנייני מגורים מאבן בני 3-2 קומות. אדמות הכפר השתרעו על שטח של כ-50 קמ"ר.
הפגנת תמיכה בתושבי כפר שלם, מול ביתו של ראש עיריית ת"א-יפו, רון חולדאי, דצמבר 2007 (צילום: אקטיבסטילס)
הספר מתאר את חילופי האוכלוסייה בכפר: לאחר שננטש במלחמת 1948, הוא אוכלס בחלקו הגדול בידי עולים חדשים. בשלהי 1949 מנה הכפר כ-15,000 נפשות, שחיו בצריפים ובבתים הרוסים למחצה. עיריית ת"א-יפו והסוכנות היהודית היו האחראיות על מלאכת השיכון. הן שיפצו את הבתים, שיפרו את התשתית התברואתית, ניקו את הכפר ופינו את הריסותיו. ב-28 בנובמבר 1948, סופח הכפר לעיר, לפי פקודת שר הפנים.
בשנות השישים נחקק חוק "פינוי-בינוי", במסגרתו נהרסו בתים ערביים רבים ובוצעו עבודות הנדסיות ואדריכליות שונות. את השכונות החדשות שנבנו בתקופה זו מכנה יבין "מיקרוקוסמוס של השיכון הציבור בישראל", והן מתוארות כ"שממה אורבנית", המכילה יחידות דיור בלבד, ללא ספריות, גלריות, בתי קולנוע ומוסדות ציבור.
סוגיית השיכון הציבורי בכפר שלם עלתה לכותרות בתחילת שנות השמונים, כאשר תושב השכונה, שמעון יהושע, נורה בידי שוטר, בעת שהתבצר על גג ביתו, שהיה מוקף דחפורים של העירייה (23.12.1982). יהושע הואשם כי בנה חדר מבלי שקיבל רישיון לכך מחברת הדיור הציבורי "חלמיש". בעקבות הריגתו נערכו הפגנות סוערות, שהעלו לדיון ציבורי פעם נוספת את אי-השוויון המעמדי והעדתי הכרוך בסוגיית הדיור.
רוחב היריעה ועומק הפירוט המצויים בספר, הופכים אותו לנדבך חשוב ביותר במחקר ובספרות בנושא הדיור הציבורי בישראל, ובפרט – בחקר הפרויקטים של "פינוי-בינוי".
דן יהב
שמואל יבין. כפר שלם – 50 שנות פינוי ובינוי בשיכון הציבורי, 2010-1960. תל-אביב: מרכז הבאוהאוס, 2014.
