פרטי הסכם הנורמליזציה בין ישראל לסודאן הם סודיים, אך עם פרסומו החלו פוליטיקאים מהימין לרמוז שהוא יאפשר לפגוע עוד יותר בקהילת מבקשי המקלט הסודאנים בישראל. דמגוגים טענו שכעת בשלה השעה לגרש את הסודאנים מכאן – כאילו שמבקשי המקלט ברחו מסודאן בגלל עימות שהיה לה עם ישראל, או כאילו שהסכם השלום בין ישראל לסודאן עוצר את רצח העם בדרפור. נוכח שטף הפייק ניוז, חשוב להעמיד דברים על דיוקם.
ראשית, אין שום קשר בין יחסים דיפלומטיים לבקשת מקלט. לפי החוק הבינלאומי, השיקול היחיד בקביעת מעמד פליטות הוא הסכנה הנשקפת למבקש המקלט במולדתו. היחסים בין מולדתו למדינה בה הוא שוהה כרגע כלל אינם רלוונטיים – וממשלת ישראל, המקיימת יחסים דיפלומטיים מלאים עם אריתריאה, יודעת זאת טוב מאוד.
שנית, הסכנה הנשקפת למבקשי המקלט בסודאן לא פחתה כלל. מעל שני שלישים ממבקשי המקלט הסודאנים הוכרו בידי ישראל כנמלטים מדרפור או מהרי הנובה והנילוס הכחול (אזור קרדופאן). בדרפור, חבל ארץ במערב סודאן, מתחולל ב-15 השנים האחרונות רצח עם מחריד, בו טובחות מיליציות הג'ינג'וויד הערביות, בתמיכת הצבא, בשבטים האפריקאיים המקומיים. רצח העם בדרפור כולל שריפת כפרים, אלימות רחבת היקף, וכל זוועה שניתן להעלות על הדעת. כמו שאמר לי במרכז לקידום פליטים אפריקאים (ARDC) צעיר משבט נרדף במיוחד: "יכולים לרצות לגרש אותי חזרה לכפר, אבל אין לי כפר לחזור אליו". באזור הרי הנובה והנילוס הכחול, השוכן בגבול בין סודאן לדרום סודאן, חיים נוצרים המבקשים לפרוש מסודאן המוסלמית ולהצטרף אל דרום–סודאן הנוצרית. גם שם מתקיים כבר שנים סכסוך אלים, הכולל הפצצת כפרים שלמים ממטוסים שלהצבא הסודאני.
במסגרת ההפיכה שהתחוללה בסודאן, הופל הדיקטטור שעמד מאחורי רצח העם בדרפור – והגנרלים שביצעו את רצח העם הפכו לבכירי הממשלה החדשה. רק לפני כמה חודשים טענה שוב מדינת ישראל בבג"צ שהמצב באזורי הלחימה בסודאן הורע. ברור שגירוש מבקשי מקלט חזרה אל רצח העם הוא לא רק כתם מוסרי כבד והפרה בוטה של החוק הבינלאומי – אלא גם אפשרות שלא עומדת ברצינות על הפרק.
בשל המדיניות הרודפת והנוקשה של הממשלה, סודאנים רבים עזבו את ישראל, וכיום קהילת מבקשי המקלט הסודאנים כוללת רק כ-6,250 איש, שהם כ-20% ממבקשי המקלט בישראל. הם נמנים עם קבוצות אתניות ותרבותיות שונות: פור, מסאליט, זגאווה, טאמה, דאג'ו, ועוד. יש ביניהם אמנים, סטודנטים, פעילים פוליטיים, ובעיקר – אלפי אנשים שרוצים לחיות בבטחה ובכבוד. אך במקום להכיר אותם ואת תרבותם, ובמקום להפוך את הקהילה הסודאנית בישראל לגשר בין ישראל לאפריקה ולעולם הערבי, מנוצל הסכם הנורמליזציה בידי פוליטיקאים ציניים כדרך נוספת להסית נגד אחת הקהילות המוחלשות ביותר שחיות כאן.
על אף שהסודאנים בישראל הגישו אלפי בקשות מקלט, רק סודאני אחד קיבל מעמד מוסדר בישראל. שאר האלפים מחכים כבר עשור להכרעה בדבר מעמדם כפליטים, ומחזיקים בוויזות זמניות שיש לחדשן כל כמה חודשים. עמוק לתוך משבר הקורונה, הסודאנים, שבשל מעמדם משוללים זכאות לקצבאות, לפיצויים או לדמי אבטלה, צריכים להתמודד לא רק עם מצוקה ועוני, אלא גם עם שקרים ושיסוי. גירוש לסודאן כלל לא עומד על הפרק. אבל במציאות בה עדיף הסודאני הרחוק, שאפשר למכור לו נשק, על הסודאני שחי כאן כבר עשור ועוד לא קיבל מעמד – חשוב להכיר את סיפורה של הקהילה החזקה והאמיצה הזו, הנאבקת לחיות בביטחון ובכבוד.
גולי דולב–השילוני
המאמר התפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"
