הפוליטיקה הישראלית ידעה הרבה צנחנים, אישים מפורסמים שמפלגות אימצו לחיקן. תחילה היו אלה גנרלים. בימים ההם היה לגנרלים ערך סמלי רב. הם שידרו ביטחון. הנה, ניצבים לצד מנהיגי המפלגות אנשים שניהלו את צה"ל, ולכן סביר להניח שיידעו לנהל את המדינה. מעמדם של הגנרלים דעך. חינם סר. מספרם בחיים הצבאיים עלה, אך נוכחותם הציבורית הצטמצמה. איש אינו מסוגל להסביר מה סוד קסמם של בוגי יעלון, עוזי דיין או גבי אשכנזי. איש אחד גם אינו יודע מתי ומה ינגנו בני גנץ או דן חלוץ, ולאיזו להקה יצטרפו.
אבי גבאי (צילום: ויקיפדיה)
שום ריגוש אינו עובר בציבור הבוחרים למראה אלוף בבגדי קרב המספר על חלקו במלחמות. באותה מידה איש כבר אינו מתרגש מכך שאביגדור ליברמן, עם חיתוך דיבור ושגיאות בעברית הנוטים להיות מושא ללעג, הוא שר הביטחון במקום אלוף שהיה מפקד סיירת מטכ"ל.
במקביל לירידת כוחם של הגנרלים, עלה כוחם של העיתונאים, בעיקר פרצופים וקולות שהיו מוכרים מהטלוויזיה: יאיר לפיד, עופר שלח, שלי יחימוביץ', מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ. שום תופעה מלהיבה לא נוצרה כאן. היא העידה על התלות העצומה של הישראלים בערוצי הטלוויזיה. והיא העידה גם על דלדול הכוחות של המנגנונים המפלגתיים עצמם, של הפעילים ושל יכולתם של אנשים שטיפסו בתוך המערכת הפוליטית להנהיג את הציבורים שלהם.
העיתונאים נשאו קול של "מחאה" כמו–אופוזיציונית. לפיד מחה נגד הדת והדתיים, החרדים והמשתמטים. יחימוביץ' מחתה נגד הקפיטליזם. כמעט כל הכוכבים הללו עדיין כאן. הם שייכים למפה הפוליטית, לחברה הפוליטית שתפקידה המרכזי איננו להיות דווקא בשלטון, אלא להיות בפרלמנט. זוהי החברה הפוליטית הישראלית. "כולנו" כבר ויתרה על כוכבים ונשענה על החיפוש הנואש במרכז אחרי "איש ימין שהלך קצת שמאלה". שיהיה מזרחי. שלא יהיה כוחני. שיביא איתו אנשים הגונים. כחלון, אף הוא, נראה כזה לשעה קלה. עיתונאים חשובים כבר לא היו פנויים ב-2015. העניין ההוא נגמר.
החברה הפוליטית עסוקה בשימור עצמה, על עוזריה וחברותה בכל מיני ועדות, לאומיות ובינלאומיות. המפלגות מבקשות לשמור על כוחן. כן, הן שונאות את נתניהו. אך אין להן מצע חלופי. להיפך, פעמים רבות הן תוקפות את נתניהו מימין.
אט–אט, נעשית החברה הפוליטית שלנו מערכת שבמרכזה כמה עשרות פוליטיקאים, הבוחרים את עצמם ואת צוותיהם. חלקם גם מרכיבים את הרשימות לכנסת בעצמם. עניינם המרכזי הוא לשוב ולהיבחר, לשלטון או לאופוזיציה. ממקום זה ראוי להתבונן בגבאי, האיש שבא לפרק את מפלגת העבודה ולהסיע אותה למחוזות רחוקים.
הוא איננו רק צנחן בעידן התפוררותם של הסמלים הלאומיים. כמו בנט, הוא בא כ"סיפור הצלחה" כלכלי. היה לו עוד יתרון אצל בוחרי העבודה: הוא "לא כמוהם". לאחר הניצחון הסוחף בפריימריז, הם התפעלו והצהירו כי "הוא ממעברה" והוא "מזרחי אמתי". אבי גבאי נתפש כאדם ישר. בעידן נתניהו נראה היה, לרגע, כי המובן מאליו – מדינאי הגון – יכול לשמש נכס אלקטורלי.
והוא, גבאי, בא לעבוד. מפלגת העבודה הופכת, תחת מנהיגותו, מפלגה שנבנית כרצון השליט הבלעדי. כמו "כולנו", כמו "יש עתיד". הוא לא פוליטיקאי, במובן של הדמוקרטיה הפרלמנטרית שבה מפלגות דמוקרטיות עם מוסדות נבחרים וסיעות בכנסת מתמנות בקולות צירי המפלגה ומוסדותיה. מפלגות מסוג זה נעלמות בישראל (לא בבריטניה, וגם לא בגרמניה).
מבחינתי, גבאי אינו מעניין. גם המתכונים הימניים שהוא מציע למפלגתו במטרה "לעדכן" אותה ו"לשחרר" אותה מהדימוי השמאלי שלה (בעניין הפלסטינים, הפליטים האפריקאים) מעניינים פחות מעצם העובדה שאנחנו חוזים בהתרסקות של מפלגה שאחזה בשלטון כ-30 שנה.
מה שנשאר ממנה הם חברי כנסת שהגיעו אליה לאחר המחאה של 2011, חלקם ציניים באופן מרגיז. הם עסוקים בפריימריז תמידיים. עמודי הפייסבוק מלאים בפרצופיהם. זו אף פעם איננה מפלגת העובדה שמופיעה בסרטון, אלא חבר הכנסת המסוים ששוטח בפנינו את עמדתו שלו.
ההשתתקות הפתאומית נוכח ההכרזות הימניות של גבאי היא המעניינת. האופן שבו פיטרה מרב מיכאלי את עוזרתה הפרלמנטרית על כי מחתה על עמדת המפלגה בעניין גירוש הפליטים, זה הסימפטום החדש. הסיעה מחליפה את המפלגה. הסיעה לא רוצה להגיע לשלטון. חברי הסיעה רוצים בראש ובראשונה להיבחר שוב. אין להם שום עמדה משותפת שממנה אפשר להבין במה בדיוק הם חולקים על נתניהו חוץ ממצב הרוח הרגעי. פרשות השחיתות? יגָנו. התנחלויות? כבר לא. מלחמה בסוריה? יגבו אותו ואפילו יבקרו מימין.
לשבועיים היה גבאי סיפור עיתונאי מוצלח. מזרחיותו עוררה תקווה במפלגה שאינה יודעת איך למצוא את הלבבות של "האחרים". אך משהו חסר. הוא יכול להתנער מהערבים ולחבק את ההתנחלויות. הוא יכול לגרש פליטים. הוא עוד משהו מאותו סוג. מפלגת העבודה קנתה פנתר בשק. כשיצא מהשק, נשארה עם חתול.
טליה קלינמן
