לאחר חודשים של הפגנות עממיות רחבות, הודיע (11.4) צבא סודאן על הדחת הגנרל עומר אל-בשיר בתום 30 שנה כנשיא המדינה. שר ההגנה, עוואד מוחמד אבן-אוף, הוכרז כיורשו, אך המפגינים הוסיפו ודרשו גם את הדחתו.
המחאה רשמה הישג נוסף, כאשר את מקומו של אבן-אוף בראשות המועצה הצבאית, המכהנת כממשלת מעבר עד הבחירות הצפויות ב-2021, ימלא עבד אל-פתאח בורהאן. הצלחתו של העם הסודאני להפיל את הרודן הוותיק היא אישור לכך שהתסיסה המהפכנית של האביב הערבי לא נסתיימה ב-2011 והיא ממשיכה להכות גלים גם כעת.
כזכור, ב-17 בדצמבר 2010 הצית עצמו רוכל צעיר בתוניסיה. אש מהפכנית התפשטה באזור כולו. שמונה שנים לאחר מכן, ב-19 בדצמבר 2018, צעדי הצנע של ממשלת סודאן, בהוראת קרן המטבע הבינלאומית, יצרו גל חדש של מחאת מיליונים.
חודשיים לאחר פרוץ ההתקוממות של העם הסודאני, החלה האוכלוסייה האלג'יראית במרד משלה נגד משטר יהיר, שעמד לחדש את המנדט הנשיאותי של עבד אל-עזיז בוטפליקה. זו עדות לכך שהאביב הערבי של 2011 היה לא רק תהליך קצר של דמוקרטיזציה פוליטית; היה זה השלב הראשוני בתהליך מהפכני ארוך טווח. מניע אותו, מעל לכל, משבר מבני הקשור באופי החברתי והפוליטי של המשטרים במזרח התיכון.
הזעם החברתי במזרח התיכון לא התפוגג לרגע: התפרצויות מקומיות נרשמו במדינות שונות בעולם דובר הערבית, כגון עיראק, ירדן, תוניסיה ומרוקו. איראן, שאוכלוסייתה אמנם אינה דוברת ערבית ברובה הגדול, הצטרפה באחרונה אף היא לרשימה המתארכת של התקוממויות עממיות נוכח משבר כלכלי, חברתי ופוליטי.
הודעת הצבא הסודאני מזכירה את הודעת החונטה הצבאית במצרים ב-11 בפברואר 2011. אז, הודיעה החונטה המצרית על "פיטורי" חוסני מובארק ותפסה את השלטון לתקופת מעבר. עם זאת, ישנם הבדלים גדולים בין סודאן למצרים.
בכל מדינות המפתח של האביב הערבי, הזרם הבולט והחזק ביותר באופוזיציה היה האחים המוסלמים. אף על פי שהתנועה לא יזמה את המרידות העממיות, היא קפצה על העגלה ברגע האמת. האחים המוסלמים הצליחו, פעם אחר פעם, לדחוק לפינה את היוזמים האמיתיים – קואליציה של ארגוני שמאל ותנועות חברתיות.
אנחנו יודעים כיצד נגמר פרק זה של הסיפור במצרים. הצבא השתלט על מצרים והחליף את הנשיא הנבחר מוחמד מורסי בגנרל עבד אל-פתח א-סיסי. בסודאן השכנה, לעומת זאת, שלט מאז 1989 הגנרל עומר אל-בשיר בשותופות עם תנועת האחים המוסלמים.
אל-בשיר, במובן זה, היה "מורסיסי" – דמות המשלבת את המאפיינים של דיקטטורה צבאית ושל משטר שמרני בראשות האחים המוסלמים. לכן כוחות רבים ושונים מיהרו להתגייס להצלתו של הרודן הסודאני: הדיקטטורה הצבאית של מצרים, המשטר האנטי-צבאי (והפרו-אסלאמי) בטורקיה של ארדואן, ממלכת סעודיה, איחוד האמירויות וקטאר, הספונסרית הראשית של משטרו.
הבדל מהותי זה בין המקרה המצרי לבין זה הסודאני קשור
בחוסר היכולת של האחים המוסלמים בסודאן לטפח אשליות לגבי החונטה הצבאית של ארצם. בשונה מהעם המצרי ב-2011, האוכלוסייה הסודאנית יודעת על בשרה שהצבא היה עמוד השדרה של שלטונו הדכאני והרודני של אל-בשיר.
דומה עתה כי צבא סודאן הכריז על ההפיכה רק כאשר התגבר החשש של הגנרלים מהרוח המהפכנית שהחלה להתפשט בקרב החיילים בעת האחרונה. חיילים רבים הצטרפו למפגינים והגנו עליהם מפני בריונים של המשטר. לעת עתה, מצב העניינים בסודאן עדיין פתוח. אי אפשר לחזות את התוצאה הסופית. אך דבר אחד ברור: התרחיש המצרי, שהביא את הגנרל א-סיסי לשלטון תוך הסכמה עממית מסוימת, אינו צפוי להישנות.
בסודאן, כמו באלג'יריה ובכל מדינות האזור, גורלו של התהליך המהפכני תלוי בהופעת מנהיגות מתקדמת המסוגלת להניע את ההמונים ולהתגבר על הגלים הנוראים של הכוחות האנטי-מהפכניים האזוריים – משטרי הריאקציה הישנים והפונדמנטליסטיים.
לסודאן דרושה עתה דמוקרטיזציה רדיקלית, חברתית ופוליטית. אין שום דרך אחרת לצאת מחוסר היציבות השורר במזרח התיכון מאז 2011. אין שום דרך אחרת להתנגד למדיניות הצנע ולתכתיבים הניאו-ליברליים של קרן המטבע.
גילברט אצ'קאר
פורסם במקור באתר ג'קובין
