שכונת ואדי יאסול נמצאת בין השכונות אבו תור וסילוואן ובצמוד ל"יער השלום" במזרח ירושלים שתחת כיבוש ישראלי. בשכונה גרות כיום 72 משפחות המונות לפי נתוני אוצ'ה יותר מ-550 נפשות. העירייה הוציאה צווי הריסה לכל בתי השכונה וכל המשפחות נמצאות בסכנת גירוש. בסוף אפריל, היא כבר מימשה שניים מהצווים וגירשה שתיים מהמשפחות.
ואדי יאסול שבמזרח ירושלים, יוני 2019 (צילום: בצלם)
התושבים הקימו את השכונה בראשית שנות התשעים, בשטח שנמצא בבעלות פלסטינית פרטית. השכונה צמודה ליער, ששטחו היה גם הוא בבעלות פרטית והופקע מבעליו ב-1970. בשנת 1977 הגדירה עיריית ירושלים את שטח היער ואת השטח שעליו הוקמה מאוחר יותר השכונה כשטח ירוק האסור בבנייה. בשנת 2004 התארגנו תושבי השכונה והגישו לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה תכנית מפורטת להכשרת בתיה. הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה דחתה את התכנית בשנת 2008 בטענה שהיא נוגדת את הוראות תכנית המתאר 'ירושלים 2000', בה נקבע שיש לשמר את השטח שעליו הוקמה כשטח ירוק. במקביל, העירייה והקרן הקיימת לישראל – האחראית על ניהול היער – אישרו לעמותת המתנחלים אלע"ד לקדם בשטח היער תכניות למתקני קמפינג לצורך הלנת קבוצות ,כולל הקמת מתקן האומגה הארוך מסוגו בארץ. חלק ממתקנים הללו כבר הוקמו בתוך היער, בלי שהתקבלו עבורם היתרי בנייה. העיריה הוציאה נגדם צווי הריסה, אך היא נמנעת מיישומם.
לעומת זאת המדינה הגישה במהלך העשור האחרון כתבי אישום בבית המשפט לעניינים מקומיים נגד כל בעלי הבתים בוואדי יאסול וזה הוציא צווי הריסה לכל הבתים והטיל קנסות בגובה של עשרות אלפי שקלים על כל משפחה. שלוש מהמשפחות ערערו על החלטות אלה לבית המשפט המחוזי, שדחה בחודש אפריל את הערעור בטענה שאין "אופק תכנוני ברור וקרוב" לאישור תכנית חדשה המכשירה את בתיהם או את שאר בתי השכונה. ערעור שהגישו המשפחות לבית המשפט העליון נדחה אף הוא.47 משפחות נוספות הגישו בסוף אפריל לבית המשפט המחוזי בקשה לצו ביניים לעיכוב ביצוע צווי ההריסה, אך בית המשפט טרם הכריע גם בבקשה זו. כתוצאה מכך נשקפת עדיין לכל בתי השכונה סכנת הריסה מיידית.
לדברי בצלם "מדיניות התכנון בירושלים שואפת מאז 1967 ועד היום לקבע עליונות דמוגרפית יהודית בשטחי העיר ואינה מאפשרת כמעט בנייה בהיתר בשכונות פלסטיניות. תכניות המתאר שהעירייה הכינה לשכונות אלו נועדו בעיקר להגביל ולצמצם את אפשרויות הבנייה, בין השאר באמצעות הגדרה של שטחים נרחבים כשטחים ירוקים פתוחים, כדי למנוע מפלסטינים לבנות בהם. מצוקת המגורים כפתה על התושבים לבנות ללא היתר. בתחילת שנות האלפיים העריכה העירייה כי ישנן כ-20,000 דירות שנבנו ללא היתר במזרח העיר. הערכה זו ניתנה לפני ניתוקם של כפר עקב ומחנה הפליטים שועפאט מן העיר באמצעות גדר ההפרדה, שמאז נבנו בהם מבני קומות רבים".
השופטים שדנו בערעורים שהגישו תושבי השכונה על צווי ההריסה שהוצאו לבתיהם בחרו להתעלם ממדיניות מוצהרת זו, המיושמת בעיר מזה למעלה מחמישים שנה, ובחרו להתמקד אך ורק בשאלה האם היו או לא היו לתושבים היתרים. זאת, כמנהגם של בתי המשפט הישראליים מאז ומתמיד. כך, קבעה שופטת בית המשפט המחוזי חנה מרים לומפ כי "אין להם אלא להלין על עצמם" היות שבחרו לבנות בלי היתר ולא המתינו לשינוי המצב התכנוני. שופט בית המשפט העליון יוסף אלרון סירב להתייחס לטענת התושבים בדבר אפליה תכנונית ובדבר הימנעות עיריית ירושלים מקידום תכנית שתסדיר את הבנייה במקום בנימוק שהיא אינה מתאימה "לדיון במסגרת ההליך הפלילי". יצוין שבסוף אפריל הרסה העירייה שני בתים ושני מחסנים בשכונת ואדי יאסול, והותירה 11 בני אדם, מתוכם שבעה קטינים, ללא קורת גג.
לעדויות של תושבי השכונה:
https://www.btselem.org/hebrew/jerusalem/20190613_wadi_yasul
