כשהגענו למרכז עיסאוויה בסיור של "בצלם", רצינו לדבר עם הצעירים. חששנו שמא יפחדו לספר, להיחשף ולדבר. אך להפתעתנו – ההפך קרה. תוך מספר דקות הופיעו כעשרה ילדים, אוחזים בקליעי גומי וברימוני הלם שהושלכו עליהם באותו אחה״צ, צמאים להתייחסות ולתשומת לב תקשורתית. תמונה זו, של ילדים בבית ספר יסודי הסובלים מהתנכלויות יומיומיות של מג״ב, ואין איש שישמע את קולם, נחקקה לנו בזיכרון והדגישה את הצורך לספר את סיפורם.
מאז תחילת גל ההתנגדות של חורף 2015 – המכונה בישראל 'אינתיפאדת הסכינים', מסקרת התקשורת הישראלית ביתר שאת את הנעשה במזרח ירושלים. תושבי השכונות, תושבי קבע בעלי תעודות זהות כחולות, המשלמים מיסים וארנונה בישראל, עלו מחדש לתודעה הציבורית לאחר שנים של התעלמות והדחקה כחלק מנרטיב "העיר שחוברה לה יחדיו". הפלסטינים, שסבלו גם לפני תחילת גל ההתנגדות מהזנחה ארוכת שנים, עלו לכותרות בשל מעורבות תושבים מקומיים בגל האלימות נגד דיכוים.
נוסף למחסומים הקבועים במחנות הפליטים ענאתה, שועפאט וקלנדיה, הממוקמים בתוך שטחה המוניציפלי של ירושלים ומווסתים כניסה ויציאה של תושבים אל עירם, הוקמו בשנה האחרונה אמצעי שליטה נוספים. מחסומים וחומות הפרדה זמניים צצו ללא התראה ובשל שיקולים 'ביטחוניים' עלומים, כדי להגביל את תנועתם של תושבי כפרים רבים בירושלים המזרחית.
וכך, מצד אחד, המשטרה ומשמר הגבול מפעילים כוח דיכוי יומיומי נגד תושבי מדינת ישראל אשר בתחום שיפוטם, ובמקביל אותם התושבים אינם זוכים לשירותי העירייה – פינוי אשפה, תיקוני ביוב וחשמל, פיתוח תשתיות, בניית מרחבים ציבוריים והשקעה במערכת החינוך המוניציפאלית. המצב כה אבסורדי, שתושבי השכונות שנותרו בצד 'הישראלי' של גדר ההפרדה, זוכים בשירותים מצד עיריית ירושלים וממשלת ישראל הנופלים מהתנאים שמספקת הרשות הפלסטינית לתושבי הכפרים מהצד השני של הגדר. מדינת ישראל 'הנאורה' דואגת לתושבי "בירתה הנצחית"
פחות מכפי שדואגת הרשות הפלסטינית שנמצאת תחת כיבוש – בה תכניות מתאר ומערכת חינוך ממלכתית משפרות אט אט את איכות חייהם של התושבים.
אם לא די בכך, מאז ההסלמה השתנו דפוסי הפעולה של שוטרי מג"ב בשכונות הפלסטיניות באופן ניכר. לאחרונה אימצה הפעילות דפוסים המוכרים מאזורים אחרים בגדה המערבית: חיפושים וסיורים שרירותיים, מעצרים והתנכלויות, השתלטות על בתי תושבים לצרכי אימון, ושימוש בנשק לפיזור הפגנות ובתחמושת חיה.
סיפוח 17 השכונות סביב ירושלים המזרחית אפשר לממשלות לפתח ולהרחיב באופן אסטרטגי את השכונות היהודיות הסמוכות באופן החוסם ומגביל את חופש התנועה ואת התכנון העירוני בשכונות הפלסטיניות. שכונת עיסאוויה בצפון מזרח ירושלים הפכה למובלעת של ממש. מצפון הוקמה בשנות ה-70 ההתנחלות הגבעה הצרפתית, ממערב גובלת השכונה בביה"ח הדסה הר הצופים, מדרום מופרדת השכונה מהעיר בגדר המפרידה בינה לבין האוניברסיטה העברית, וממזרח עוטף אותה כביש 1. לשכונה נקודת כניסה ויציאה אחת בצפון ואחת במזרח.
כבר ביולי האחרון דיווח ניר חסון ב"הארץ" לגבי שינוי אופי הפעילות של מג"ב בשכונה. ביקור בשכונה בשבוע שעבר חשף מציאות קשה ותלונות רבות מפי התושבים. דרוויש דרוויש, מוכתר הכפר, מאשש את חשיפת העיתון ומדווח, כי אם בעבר היו נכנסים כוחות הביטחון לכפר רק באירועים נקודתיים, בחודשים האחרונים ישנה נוכחות שוטפת של מג"ב ומשטרת ישראל, שלוש פעמים ביום, במטרה לייצר חיכוך עם האוכלוסייה המקומית.
בסיור שערכנו בכפר בליווי אבו–חומוס, פעיל "בצלם" בשכונה, חזינו בסיורי מג"ב המתוזמנים בשעות קבועות: כל בוקר, בצאת הילדים לבתי הספר, בין 2-3 אחה"צ עם חזרתם של הילדים מביה"ס, ובשעות הלילה. הכוחות נכנסים לכפר מכיוון תחנת הדלק מנטה בגבול הגבעה הצרפתית, חמושים בנשק לפיזור הפגנות ובנשק חם, צועדים בין הבתים ובאזור ביה"ס וחותרים למגע ולחיכוך עם האוכלוסייה המקומית. בשעות אחה"צ נורים כדורי גומי ורימוני הלם לעבר הילדים השבים מהלימודים. כוחות מג"ב נכנסים לבתים בכוח, עולים על גגות, ומשתמשים בשכונה כשטח אימונים לכל דבר. בחשיפת "הארץ" התגלה גם, כי מטרת הסיורים (לפי דוחות המשטרה עצמם) היא לייצר חיכוך מלאכותי עם תושבי השכונה ולגרום למהומות ולהתנגדות.
מקרה עיסאוויה אינו חריג וניתן לזהות דפוסי פעולה דומים גם בסילוואן, באבו–טור ובשכונות נוספות. עושה רושם, כי התנהלות המשטר הצבאי בגדה המערבית אינו פוסח על תושבי ירושלים המזרחית המסופחת. אדרבא, לאחרונה הם נמצאים במרכז הכוונת של הכיבוש הישראלי. ההסלמה וגל ההתנגדות של השנה האחרונה אפשרו לשלטונות ליישם את שיטות הפעולה המוכרות בשטחים
בן וורמצר
