ביוני 2019 הגיש עו"ד איתי מק, בשם עשרות פעילים, עתירת חופש מידע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. העתירה דרשה לחשוף את כל המסמכים שברשות משרד הביטחון הנוגעים בקשר הביטחוני והדיפלומטי של מדינת ישראל עם האיטי שבאיים הקריביים בתקופת הדיקטטורה של משפחת דובליה, בשנים 1986-1967.
"פאפא דוק" בסיור נשיאותי בצפון האיטי ורובה בין רגליו (צילום ארכיון: הומניטה)
האיטי, המדינה הענייה ביותר באמריקה הלטינית, תפקדה במשך 29 שנים כבית כלא בניהול משפחת דובליה. תפקיד התושבים היה לשרת את הגחמות ואת אורח החיים הראוותני של המשפחה הבזבזנית. בארמון הנשיאות היו חדרי עינויים, ולפי דיווחים רבים היו בקירות חורי הצצה דרכם צפה בעינויים של מתנגדיו הדיקטטור פרנסואה דובליה, שהיה נשיאה ורודנה של האיטי משנת 1957 ועד 1971 ושכונה "פאפא דוק" משום שהיה רופא בהכשרתו.
לפי הערכות, במשך 29 שנות הדיקטטורה של משפחת דובליה – האב פרנסואה ובנו ז'אן-קלוד, שכונה "בייבי דוק" – נרצחו או הועלמו בין 30 אלף ל-60 אלף איש. המוני אזרחים ואזרחיות נחטפו, נשללה חירותם והם סבלו עינויים קשים שכללו אונס. משפחות שלמות נמחקו. בשנת 2011 נפתחו בהאיטי הליכים להעמיד לדין את "בייבי דוק" בגין פשעים נגד האנושות שביצע בשנים 1971 עד 1986. באוקטובר 2014 הוא נפטר מהתקף לב, וכך לא מוצה הדין עמו.
למיליציה שהקים "פאפא דוק" ושכונתה "טונטון מקוט" היה תקפיד מרכזי במשטר: הטלת טרור מתמיד על כל האזרחים וגופי המשטר האחרים, כולל על זרועות הביטחון האחרות, וכן מניעת התנגדות במוקדי כוח אחרים בהאיטי. לחברי המיליציה היה "רישיון" להרוג, לאנוס, לענות ולבזוז. מיליציה זו הטילה אימה על כל חלקי החברה בהאיטי. תתי-המקלע עוזי תוצרת ישראל הפכו סמל של חברי המיליציה. הרודן היה נוהג לצאת מארמון הנשיאות כשהוא מלווה בחיילים מהמשמר הנשיאותי הרצחני, שנשאו גם הם תתי מקלע עוזי תוצרת ישראל. כבר בשנת 1966, ככל הנראה כדי להתחנף לרודן, החליטה ממשלת ישראל לתרגם לעברית את אחד מספריו. מי שתרגם את הספר היה עובד בכיר במשרד החוץ. באחד העמודים הראשונים בספר מופיעה תמונה של "פאפא דוק" ומתחתיה הכיתוב: "נשיא האיטי לכל ימי חייו".
לעתירה שהוגשה כאמור לפני שנתיים צורפו ראיות מוצקות לקשרים של משרדי החוץ והביטחון של ישראל עם הדיקטטורה בהאיטי: אלה מסמכים רשמיים של משרדי החוץ הישראלי ושל ארה"ב, ולכן אין כל "חשש" לפגיעה ביחסי החוץ ובביטחון המדינה בפרסום הראיות וגם לא בחשיפת המסמכים שברשות משרד הביטחון. לפי המסמכים הרשמיים, מכרה ישראל לדיקטטורה בהאיטי, בין היתר: תתי מקלע עוזי וגליל, רכבים משוריינים, מערכות תותחים שהוצבו בארמון הנשיאות, התקנים להצבת מערכות נשק במטוסים. אף נבחנה אפשרות להקים מפעל לייצור תחמושת בהאיטי.
מאה תתי-מקלע עוזי במתנה
כך למשל, לפי מברק מיום 4.1.1974, ששלח דוד מורג ממחלקת מרכז אמריקה במשרד החוץ לסמנכ"ל משרד החוץ, תיאר מורג את מצב העניינים בהאיטי ואת קשריה הביטחוניים של ישראל עם הדיקטטורה שם. הוא כתב כי הדיקטטורה הזמינה מישראל 500 תתי-מקלע מדגם עוזי וציוד צבאי נוסף, וכי הנהלת משרד החוץ החליטה להעניק במתנה 100 תתי-מקלע מדגם עוז מתוך ה-500 שהוזמנו.
בעתירה נטען כי נודעת חשיבות ציבורית עצומה לחשיפת המידע המבוקש כדי למנוע בהווה ובעתיד יצוא צבאי ישראלי לגורמים המעורבים בפשעים נגד האנושות, וכן כדי "לבסס דרישה לחקירה בישראל של הגורמים שהיו אחראים לייצוא הביטחוני הישראלי להאיטי, ולהביא למיצוי הדין הציבורי ו/או הפלילי עם האחראים לייצוא זה".
עוד נטען שבמיוחד נוכח התיעוד המצומצם יחסית לזוועות שהתרחשו בהאיטי (מעולם לא בוצעה חקירה בין-לאומית מקיפה), ייתכן כי למסמכים המוסתרים בישראל חשיבות רבה גם לצורך תהליכי הצדק והפיוס בהאיטי עצמה. העתירה הוגשה בחלוף כשנתיים מהגשת בקשת המידע, במהלכן הפר משרד הביטחון את החובה הקבועה בחוק חופש המידע לקבל החלטה תוך תקופה מקסימלית של 120 ימים. רק לאחר הגשת העתירה, קיבל משרד הביטחון החלטה לדחות את בקשת המידע בנימוק שחשיפתו תפגע בביטחון המדינה וביחסי החוץ שלה (הסייג בסעיף 9(א)(1) לחוק חופש המידע).
העותרים "צפו" שזו תהיה ההחלטה, ולכן הקדימו וטענו בה מראש מדוע צריך בכל זאת לחשוף את המידע, וכי משרד הביטחון מוכרח לשקול את האינטרס הציבורי (סעיף 10 לחוק) ואת אפשרות החשיפה החלקית (סעיף 11 לחוק). למרות זאת, בהליך בבית המשפט, שנמשך כשנתיים וחצי וכלל שני דיונים, חזר וטען משרד הביטחון שיש למחוק את העתירה ולהגיש עתירה עדכנית שתתייחס להחלטת הדחייה שנתקבלה רק לאחר הגשת העתירה. זאת גם אם העתירה ה"חדשה" תהיה זהה לעתירה המקורית.
העותרים טענו כי אין הצדקה עניינית למחיקת העתירה וכי דרישת המדינה נועדה להתיש וקבלתה תפגע באינטרס הציבורי לעודד את הציבור להשתמש ב"כלי" של חוק חופש המידע. הם הסבו את תשומת הלב לעובדה שחלפו כבר ארבע וחצי שנים ממועד הגשת הבקשה המקורית.
מפסק הדין של השופט חגי ברנר מהחודש שעבר עולה, כי במידע שאותר במשרד הביטחון נמצאים גם מסמכים בנוגע לייצוא הביטחוני להאיטי, כולל אישורים פרטניים שנתנה הממשלה ונתונים מספריים מפורטים בעניין זה. משרד הביטחון הציג בפני השופט ברנר שלוש חוות דעת חסויות. האחת מטעם נושא תפקיד בכיר באגף הביטחוני-מדיני של משרד הביטחון; השנייה, מטעם מנהל מחלקת מרכז אמריקה והקריביים יחד עם נציג המחלקה לפיקוח על הייצוא הביטחוני במשרד החוץ; והשלישית, מטעם נציגת אגף הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (מלמ"ב).
על חשיבות התעשייה הצבאית
השופט ברנר כתב בפסק דינו, כי מחוות הדעת החסויות ומהמענה שקיבל לשאלות ששאל את כותבי חוות הדעת (בדיון במעמד צד אחד, יש להדגיש) עולה "החשיבות היתרה של התעשייה הביטחונית והייצוא הביטחוני לביטחון ולחוסן הלאומי של מדינת ישראל ולהשלכות המדיניות הנוגעות לכך, וכן צוין הנזק שעלול להיגרם לאינטרסים מדיניים-ביטחוניים חיוניים של מדינת ישראל מחמת פרסומו של המידע הקשור לעניינים של התעשייה הביטחונית, כמו גם לגורמים המעורבים בכך".
עוד נכתב בפסק הדין, כי יש חשש שחשיפת המידע במסמכים תעודד "ניסיונות צפויים מראש של גורמים שעוינים את מדינת ישראל ופועלים נגדה בזירה הבינלאומית, לעשות בו שימוש לשם הבאשת ריחה של מדינת ישראל בעולם". כמו כן נכתב כי חשיפת המידע תגרום למדינת ישראל "פגיעה בתדמיתה החיובית כיום בקרב הציבור בהאיטי". על כך הגיב
עו"ד מק בציינו כי לא ברור על מה מבוססת טענה זו של מכיני חוות הדעת החסויות,שכן ניתן להניח שמשרדי החוץ והביטחון לא ערכו סקרי דעת קהל בהאיטי. ככל הידוע, חלק מהציבור בהאיטי אדיש לישראל, ואילו בקרב הציבור שכן זוכר את הדיקטטורה – לרבות פליטים שברחו לארה"ב ולמדינות אחרות, קורבנות הרדיפה והעינויים שעודם בחיים ומשפחותיהם של הנרצחים או הנעלמים – בוודאי שאין לישראל תדמית חיובית. תתי-המקלע עוזי הם מסמלי הדיקטטורה בהאיטי, בדומה לתתי המקלע גליל של כוחות הביטחון שביצעו ג'נוסייד ופשעים נגד האנושות בגואטמלה.
"ככל שהכוונה היא שהמשלחת ההומניטארית המצומצמת שישראל שלחה להאיטי לאחר רעידת האדמה בשנת 2010 הצליחה למחוק את זיכרון העבר, הרי שנציגי משרדי החוץ והביטחון יכולים בקלות לגלוש באינטרנט, ושם לקרוא כתבות בעיתונות הבין-לאומית ובהאיטי, מאמרים וספרים, ולצפות בתמונות ובסרטונים ביוטיוב של תתי-מקלע עוזי (העתירה הפנתה רק לחלק קטן מהם)", הוסיף מק. בהקשר זה, יש לציין שגם לאחר תום הג'נוסייד ברואנדה, שבמהלכו נעשה שימוש בתתי מקלע עוזי, שלחה ממשלת ישראל משלחת הומניטארית למדינה המדממת…
יחס גזעני ומזלזל
במסמכים רשמיים של משרד החוץ הישראלי שצורפו לעתירה ניכר יחס גזעני, מתנשא ומזלזל של נציגי מדינת ישראל כלפי תושבי האיטי בשל צבע עורם והעוני הקשה באי. הצורך להתמודד עם התפיסות הגזעניות של נציגי מדינת ישראל בחו"ל – שבאו לידי ביטוי גם בהתנהלותם במדינות רבות ביבשת אפריקה, בברזיל וכלפי העמים המקוריים באמריקה הלטינית – היה אחד מהנימוקים של העותרים בעתירה ובדיון לגבי חשיבות החשיפה של מסמכי משרד הביטחון.
אך השופט ברנר קבע בפסק הדין, שזו דווקא עילה לא לחשוף את המסמכים: "סקירות הכוללות שימוש בטרמינולוגיה מעליבה שהייתה מקובלת לפני כחמישים שנה, ושהיום נתפסת באור שלילי במיוחד עלולה לפגוע בתדמיתה של המדינה וביחסי החוץ שלה".
בתשובה לשאלה מדוע לא ניתן לחשוף לכל הפחות את "תמונת הראי" של מסמכי משרד החוץ שכבר נחשפו, דוגמת התיעוד של משרד הביטחון בעניין המשלוח של 500 תתי-מקלע עוזי, קבע השופט ברנר: "אכן ברשות העותרים מצוי מידע מסוים בנוגע למדינת האיטי, שבהחלט ייתכן כי גם הוא כשלעצמו עלול לפגוע ביחסי החוץ של המדינה, אלא שהמידע שהוצג בפניי רגיש, מקיף ומפורט הרבה יותר ופוטנציאל הפגיעה שתיגרם מחמת חשיפתו עולה לאין שיעור על המידע שכבר מצוי בידי העותרים".
בסיכום: השופט ברנר קיבל את עמדת משרד הביטחון ומכיני חוות הדעת הסודיות, כי "אכן מתקיים חשש מבוסס, אם לא למעלה מכך, לפגיעה בביטחון המדינה וביחסי החוץ שלה", וחייב את העותרים בהוצאות בסך 7,500 שקל.
נמרוד עובד
