ספרו החדש של ד"ר שיר חבר, שראה אור באחרונה, עוסק בניגוד הקיים (לכאורה) בין התפישה הפרדיגמטית לפיה ביטחון הוא "טוב כללי" והוא תחום העיסוק העיקרי של המדינה לבין העובדה שמדינת ישראל מפריטה יותר ויותר את היבטיו השונים של הביטחון.
רוב המחקרים הקיימים בתחום זה רואים בהפרטת הביטחון בישראל א–נורמליה או תופעה שולית. שיר חבר, לעומתם, רואה בהפרטה תופעה מרכזית. הוא מרחיב את משמעות המושג הפרטת הביטחון ומחיל אותו לא רק על מקרים של מיקור חוץ לחברות צבאיות וביטחוניות פרטיות (PMSCS), אלא גם על הפרטת לוגיסטיקה (ציוד, שינוע, הזנה, טיפול ושיכון) של כוחות הביטחון; מכירה של חברות נשק ממשלתיות וציבוריות; מיקור חוץ של פעילות צבאית בשטחים הכבושים (באמצעות הפרטת המחסומים ומיסוד הרשות הפלסטינית כסוכנת ביטחון של ישראל); ומיקור חוץ של פעילות השיטור ושירות בתי הסוהר תוך שיתוף סוכני שיטור ופיקוח לא–מדינתיים.
תחת המטרייה של "הפרטה", כולל חבר בחדשנות גם דלדול מכוון של שירותי ביטחון קיימים כדרך נוספת לעידוד לייצור או לרכישת שירותי ביטחון, תוך הענקת סמכויות פיקוח ושיטור ליחידים, למוסדות ולחברות פרטיות. בתחום זה כולל חבר את "המשמר האזרחי", מתן רישיונות לנשיאת נשק אישי, הסתמכות על ה"ציבור" בפעילות "נִטרול" ועוד. עיקרו של הספר הוא טיפולוגיה של סוגי ההפרטה, תוך דיון במקרים (חברות) ישראליים ספציפיים. זה גם החלק המעניין יותר בספר.
הספר מעלה שלוש שאלות בעניין מניעי הפרטת הביטחון: ראשית, איך תרמו שינויים בהקצאת מקורות ציבוריים לביטחון למגמת ההפרטה; שנית, איך השפיעה מדיניות הביטחון על חלוקת האחריות בין הסקטור הפרטי לזה הציבורי; שלישית, איך השפיעו התרחשויות בינלאומיות (בעיקר בארה"ב) על הפרטת הביטחון בישראל, וכיצד משתלב הסקטור הביטחוני הפרטי הישראלי בשוק העולמי.
ההפחתה בהקצאת המקורות לביטחון בעולם אחרי המלחמה הקרה, התחושה הציבורית כי הוצאות הביטחון הפכו נטל כלכלי–פוליטי כבד, כמו גם הקשר ההדוק בין ישראל לארה"ב וההשפעה הגוברת של האידיאולוגיה הניאו–ליברלית, גרמו ללחץ בישראל לחקות את מדיניות הביטחון בארה"ב ולאמץ מדיניות של הפרטה, גם אם בקצב איטי יותר.
הגבלת תקציבי הביטחון גרמה למשבר באליטה הצבאית. במקביל, הובילו הכיבוש וההתנגדות לו לביטחוניזציה של החיים ולהצבר רב של ידע ויוקרה בקרב אליטה זו, ובמסגרת ההפרטה הם פנו לעסוק בנושאים צבאיים בסקטור הפרטי. תופעה זו, טוען חבר, הייתה מלווה גם בירידת אתוס האזרחות התלויה בשירות בצבא ובירידה בשיעור המתגייסים.
בתנאים של ישראל, תחזוקת הכיבוש היא לבה של מערכת הביטחון. אך הממסד מציג אותה כפעולה פריפריאלית, ולכן תפקידו העיקרי של הצבא נתפש כהכנה למלחמות. חבר, בעקבות ניב גורדון, מזהה ניסיון לנתק את הצבא מהאלימות המתמשכת כלפי אזרחים והפרת זכויות אדם, בדמות מעבר מכיבוש ישיר לכיבוש המתווך באמצעות "סוכנים" מקומיים.
כיוון זה, שהתחיל ב"אגודות הכפרים" ובצד"ל (שכשלו), וחזר בעקבות הסכם אוסלו עם הקמת יחידות שיטור של הרשות הפלסטינית, מחייב שימור מידת לגיטימציה פנימית של הסוכן (בקרב הנכבשים) בנוסף ללגיטימציה שמעניקה ישראל ומעניק העולם. זה מצב קונפליקטואלי מתמיד. ההפרדה בין הכובשים לנכבשים יוצרת שטח רחב המאפשר כניסת מומחי פיקוח ואבטחה מהמגזר הפרטי.
בפרק האחרון סוקר חבר את הרקע הבינ"ל להתפתחות תעשיות הביטחון והפרטתן. מבחינה זו, התעשיות בישראל מופרטות פחות מאשר בארה"ב ובבריטניה, אך יותר מאשר בגרמניה. כתוצאה מהסיוע הביטחוני הגדול של ארה"ב, נאלצה ישראל לקפל את שאיפתה לעצמאות בייצור הביטחוני ולהסתגל לתפקיד משלים בייבוא הנשק האמריקאי (למשל ביטול פרויקט הלביא). התפתחות שוק הביטחון ואבטחת הפנים בעולם הקנה לישראל מעמד בין יצואניות הנשק ומוניטין מוסרי מפוקפק.
נושא הספר חשוב ומרתק. ואולם, המסגרת התאורטית שמאמץ חבר אינה מוסיפה ואף גורעת. טענתו, לפיה המודל התאורטי של הון ככוח (CasP) של שמשון ביכלר ויונתן ניצן תורם לניתוח – אינה משכנעת בעיניי, ולא רק בשל העובדה שהתאוריה חד–צדדית ואינה מתייחסת למעמדות ולמאבק מעמדי על ניכוסו של ההון (כי אם רק לתחרות בין אליטות). אין בספר הצגה ברורה של התאוריה: דווקא משום שהיא חדשה ואינה מוכרת, יש מקום להבהירה יותר. למשל, לא ברור מה למושג "שיעור ההצבר הדיפרנציאלי" ולאליטות ביטחוניות שונות. נוסף לכך, מושג ההון הסימבולי של בורדייה, בו עושה חבר שימוש, אינו תואם את מושגי ההון והכוח של ביכלר וניצן. לכן, הניתוח הסוציולוגי, לא רק זה הכלכלי, של מאבקי אליטות בדוגמאות השונות בספר, רק נרמז, והוא אינו מפותח ומשכנע מספיק.
אבישי ארליך
Shir Hever, The Privatization of Israeli Security, London: Pluto Press, 2018
