מרבית ספרי ההיסטוריה והגיאוגרפיה המתארים את ארץ בישראל בימי הביניים, נכתבים בארץ בידי חוקרים יהודים, ונוטים לרוב להשקפה אתנוצנטרית וסובייקטיבית. מטרתם, היא לנסח מחקרים אשר "יכשירו" את התנועה הציונית, אשר באה "לגאול" את "הארץ הריקה", וליצור יש מאין "יישוב חדש" שיחליף את "היישוב הישן". האטלסים ההיסטוריים מתמקדים בתקופת המקרא ובימי בית שני, ומשם מבצעים "קפיצת דרך" אל המאות ה-19 וה-20. את "הריק" התיאורי יש למלא במקורות מימי-הביניים, שאינם זמינים בקלות.
מגדל דוד הוא הכינוי שניתן למצודה אשר הגנה במשך אלפי שנים על ירושלים.למרות שמה של המצודה, אין קשר בינה לבין דוד המלך,ושמה זה ניתן לה אלפי שנים אחרי קיומו המשוער (צילום: ויקיפדיה)
האסופה הנוכחית מציגה לקט מרשים של ספרי גיאוגרפיה והיסטוריה של ארץ-ישראל ומרחבה, המציגים מרחב תרבותי וכלכלי מפותח יחסית, מהמאה ה-7 ועד המאה ה-16. בספר הנוכחי מובאים תרגומים משל יצירותיהם של אל-אדריסי, אל-קלקשנדי, אל-מוקאדסי, ח'וסרו, ומוג'יר א-דין. מתוך סקירות האסופה ניתן ללמוד על ישובים רבים, ערים ככפרים, בחיתוליהם. התיאורים לרוב משבחים את האקלים הנוח, את ניקיון הרחובות, את האוכלוסייה שיש בה רופאים ומומחים לרוב.
חשיבותו של הספר היא לא רק ביופיו הספרותי, באסתטיקה ובעושר שפתו, אלא גם בכך שהוא מוסיף נדבך נוסף לוויכוח על דמותה הפיסית והאנושית של הארץ בתקופה הנידונה.
דן יהב
אורי טל (עורך ומתרגם). "ארץ-ישראל במקורות ערביים מימי הביניים (634- 1517): אסופת תרגומים". ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 571 עמודים, 2014.
