המחאות נגד הגזענות בארה"ב לא פוסקות מאז רצח השוטר דרק שאובין את הגבר השחור ג'ורג' פלויד ב-25 במאי בעיר מיניאפוליס. בעיצומן של ההפגנות והמחאות ההמוניות בארה"ב, פרסמה הוצאת נהר אסופת ראיונות תחת הכותרת "זעם שחור באמריקה – ראיונות עם מלקולם אקס, מרטין לותר קינג, רוזה פארקס".

מרטין לותר קינג ומלקולם אקס (צילום ארכיון: פיפלס וורלד)

עיתוי הפרסום של הספר הוא מקרי אך מושלם. מהראיונות שתרגמה רעיה ג'קסון ושערכו קנת ב' קלארק, רוברט פן וורן והעיתונאית ופעילת השמאל הישראלית המנוחה יעל לוטן, ניתן ללמוד שהגזענות היא הטבע השני של הקפיטליזם האמריקאי מראשית דרכו. יחד עם זאת קיים פרדוקס מסוים בשמו של הספר, שצריך היה להיות "זעם שחור בארצות הברית". ארה"ב הרי ניכסה לעצמה את השם "אמריקה", אך רוב שטח האמריקות נמצא מחוץ לגבולותיה – וכך גם רוב האמריקאים, המאכלסים את מדינות אמריקה הלטינית וקנדה.

גיבורי הספר הצנום (90 עמודים) הם שני פעילים ופעילה אחת ששינו את פניה של ארה"ב. שלושה אפרו־אמריקאים, צאצאיהם של בני אנוש שסוחרי עבדים חטפו, הובילו בכוח ומכרו לאירופים לבנים במשך מאות שנים בארץ "האפשרויות הבלתי מוגבלות" – הגדרה שהתייחסה לסיכויים הפתוחים בפני האדם הלבן בלבד.

פארקס (2005-1913), קינג (1929 – נרצח ב-1968), ואשר קיבל ב-1964 את פרס נובל לשלום, ומלקולם אקס (1925 – נרצח ב-1965), שלושה מנהיגים בעלי השקפות עולם שונות, שמאסו כולם באפליה הגזענית וברמיסת זכויות האדם והאזרח והתקוממו – כל אחד בדרכו – נגד עוולות "הדמוקרטיה הגדולה בעולם", התקוממות הנמשכת עד היום.

בספר הם משיבים בגילוי לב לשאלות אישיות ורעיוניות ושופכים אור על תחושותיהם האישיות, מניעיהם האנושיים (לאו דווקא אישיים) ופעילותם החברתית, התרבותית והפוליטית למען הקהילה השחורה ולמען ארצות הברית של כל תושביה.

מלקולם אקס (שנולד בשם מלקולם ליטל) היה ממייסדי "אומת האסלאם", אך מאוחר יותר נטש אותה בגלל קנאותה הדתית. בראיון הוא מסביר את הסיבה בגינה התפשטה דת האסלאם במהירות כה גדולה בשנות ה-60 בבתי הסוהר: "המכוּנה שחור הממוצע שבכלא התנסה מספיק כדי להכיר בצביעות שקיימת בכל דבר בחברה הזאת. והוא יודע מניסיונו שהמערכת אינה בנויה כדי לשקם אותו או להניאו מפשיעה. ולכן כאשר הוא שומע את תורתו הדתית של אלייז'ה מוחמד הנכבד, שמחזירה לו את כבוד גזעו, את זהותו הגזעית, ומחזירה לו גם את השאיפה להיות גבר, להיות בן אדם – הוא משנה את עצמו".

קינג מספר בריאיון: "אני חושב שכאשר ילד לבן הולך לבית הספר רק עם ילדים לבנים, באופן בלתי מודע הילד הזה גדל במקרים רבים בלי פרספקטיבה על העולם. יש כאן פרובינציאליות בלתי מודעת וזה יכול להתפתח לתסביך עליונות בלתי מודע, ממש כמו שהשחור מפתח תסביך נחיתות בלתי מודע. ונראה לי שחייבים, שהחברה שלנו חייבת להכיר בכך שכל בעיית האינטגרציה אינה רק עניין של כמות, שיש כך או אחרת, כמו שמדברים על בניין זה או שולחן זה, אלא זהו עניין של איכות. אם אינני יכול לתקשר עם אדם – אינני שווה לו. אין פה רק עניין של מתמטיקה, זה עניין של פסיכולוגיה ופילוסופיה".

פארקס התוודתה: "תמיד הרגשתי רע כי לא נהגו באנשינו בצורה הוגנת. הייתה לנו זכות להיות חופשיים והיינו ראויים לקבל את אותן ההזדמנויות שניתנו לאחרים. […] כמובן ההרגשה הייתה שכולנו אנשים חופשיים ושחייבות להיות לנו אותן זכויות כמו לאחרים. בדרום, בזמן ההוא, הייתה אכיפה של אפליה חוקית. היו מקומות שאנשים שחורים לא יכלו ללכת אליהם ולא היו לנו זכויות. אנשים רבים לא הפרו את החוקים מפני שהם לא רצו להסתבך. אני הייתי מוכנה שייאסרו אותי – זה היה שווה בגלל התוצאות. […] כאשר הייתי ילדה לא יכולתי להבין מדוע לא מתייחסים לאנשים שחורים בצורה הוגנת. אבל כאשר למדתי על כך לא הרגשתי טוב בשל כך".

ע"מ

הרשימה עומדת להתפרסם במדור תרבות של גיליון "זו הדרך" הקרוב