ספרו החדש של פרופ' צבי טאובר, "עיונים בהגות מרקס", פורסם באחרונה בהוצאת אוניברסיטת תל אביב. להלן תקציר פרקי הספר מאת המחבר.
בפרק הראשון מתוארים יסודות המרקסיזם בהיותו אנתרופולוגיה הגותית, פילוסופית וסוציולוגית, דהיינו תאוריה המבקשת להסביר בראש ובראשונה מהו האדם. תורה זו מכונה באופן כללי "המטריאליזם ההיסטורי" באשר היא מתארת את מרכיבי הקיום האנושי ומאפייניו, ואת הוויות האדם בתקופות שונות כנגזרות מאופני חייו החומריים; כברייה המייצרת את אמצעי קיומה באופן מודע ותכליתי בַּאינטראקציה שהיא מקיימת עם הטבע החיצוני לה ועם זולתה החברתי, דהיינו בעבודה. הפרק הראשון מסתיים בהסבר על המעמד ההיסטורי של המטריאליזם ההיסטורי עצמו, דהיינו בטענה שלפיה התניית רכיבי בניין-העל האידיאולוגי על ידי הבסיס החומרי אף היא נתונה לתמורות היסטוריות. כוחה הדטרמיניסטי נחלש ככל שכוחות הייצור מתפתחים עד כדי כך, שסיפוק מלא של צורכי הקיום האנושיים – שהם גורם הדטרמינציה במטריאליזם ההיסטורי (גורם הקביעה וההתניה בהיסטוריה) – נעשה אפשרי מבחינה אובייקטיבית. הפרק השני בספר שלפנינו מוקדש לתיאור הוויית-החיים באופן הייצור הבורגני-רכושני, דהיינו במסגרת הקפיטליזם, כפי שהכיר מרקס בשעתו, ובמידה רבה גם כפי שאנו עצמנו מכירים מהוויית חיינו. מרקס הצעיר כינה את המאפיין הכללי של חיים אלה בשם "ניכור" או "התנכרות", וציין בכך את נסיבות החיים של רוב בני האדם העובדים. הפרק השלישי מוקדש לתיאור ההתייחסות של מרקס ואנגלס לקומוניזם – בעיקר אל מהפכת הפרולטריון שהם חזו כשלב הראשון בתהליך כינון החברה הקומוניסטית. החלק השני של הפרק על אודות הקומוניזם בהגות מרקס סוקר את מעט התבטאויותיו באשר לכינון החברה הקומוניסטית. בנספח לספר מרוכזות ההתבטאויות שהיו למרקס באשר לחברה הקומוניסטית העתידה, לרבות אלה מטיוטת קווי-המתאר של ביקורת הכלכלה המדינית (Grundrisse, 1857/8), אשר תרגומן לעברית מתפרסם בספר זה לראשונה.
הפרק האחרון – "סוף דבר" – מנסה לענות באורח כללי על השאלה באשר לאי-מימוש תורת שחרור האדם של מרקס. במסגרת הדיון בסוגיה זו אני מבקש, בין השאר, להדגיש ליקויים עקרוניים בתאוריה המרקסית, כמפורט בקיצור להלן: א) חיזוי התפתחות הקונפליקט בין עבודה להון עד כדי "התרוששות מוחלטת" של הפרולטריון, והתעלמות מסוימת מהאפשרות ההיסטורית של מניעתה – ובכך מהאפשרות למניעת המהפכה – באמצעות תהליכים של "התרוששות יחסית" (כלומר, עלייה בשיעור ובכמות הרווחים שגורפים בעלי ההון בד בבד עם שיפור ברמת החיים של העובדים). ב) תפיסת המדינה כרכיב "אידיאולוגי" ובכך התעלמות מסוימת מהאפשרות ההיסטורית של התערבותה במהלכי הכלכלה הקפיטליסטית למניעת משברים חברתיים אקוטיים, לפחות לריכוכם, עד כדי בלימת התהליכים האפשריים של מהפכה פרולטרית, האמורה לפרוץ כתוצאה של משברים כאלה. ג) תפיסת הלאומיות כ"אידאולוגיה" גרידא והתעלמות בכך מכוחה החברתי בכינון לכידות על-מעמדית במסגרת הלאום, דהיינו התעלמות מיכולת הלאומיות לבטל את האפקטיביות של הסולידריות המעמדית ולחולל את מהלכי ההיסטוריה. ד) התעלמות מאפשרות ההחדרה המסיבית והשיטתית של "צרכים כוזבים" לתודעת בני האדם באמצעות חרושת הפרסומת עד כדי כך שזו – הפרסומת המסחרית, שהיא לכאורה "אידאולוגיה כוזבת" – נעשית רכיב בבסיס המטריאלי, בשל היותה תנאי הכרחי להנעת גלגלי הייצור, דהיינו תנאי הכרחי להמשך גלגול ההון בעבודה, ובכך להמשך גריפת עודף הערך של העבודה כרווחי הון. ה) הזנחת הדיון הפסיכולוגי באדם הפרט – זה שאמור להיעשות הסובייקט ההיסטורי, הסובייקט של מהפכת שחרור האדם.
בד בבד עם ציון ליקויים אפשריים אלה בתאוריה המרקסיסטית, אני מבקש להדגיש גם את האחריות של ההוויה החברתית עצמה לאי-מימוש שחרור האדם נוסח מרקס – האחריות של בני האדם כמונו, החיים במסגרת אופן הייצור הבורגני-רכושני ומקיימים אותו בכך שלא השכילו להפוך את החברה לקומוניסטית, לחברה חופשית, ואף אינם חפצים בכינונה ככזאת. האובייקט בתורת שחרור האדם של מרקס, הוא עצמו נתפס בשלב הנוכחי של ההתפתחות ההיסטורית כְּסובייקט – כמי שמסוגל לקבוע באורח מודע ורצוני את גורל האנושות, את מהלכי ההיסטוריה. אבל תפיסת האדם כַּסובייקט של גורל עצמו פירושה גם שלילה של ערובה אובייקטיבית למהלכי ההיסטוריה, לרבות שלילת ערובה כזו למהפכת שחרור האדם. נראה, אם כן, שזה ה"מחיר" שהתאוריה ההומניסטית של מרקס משלמת על תפיסת האדם בשלב האחרון של ההתפתחות ההיסטורית כַּסובייקט של עצמו, כַּמחולל המודע ובעל הרצון של ההתפתחות ההיסטורית בכללה.
זאת פרשנות מסוימת של הגות מרקס, המבקשת למצוא את הסיבות והנסיבות לאי-מימושה לא רק בליקויי התאוריה (כפי שנמנו לעיל בקצרה), אלא גם במציאות. אני נמנע מלכנות זאת "כישלון המרקסיזם", מכיוון שההיסטוריה פתוחה, גם ובמיוחד בימינו, והיא מכילה כיום את האפשרויות הריאליות-אובייקטיביות למימוש "ממלכת החירות" המרקסית לאין שיעור יותר מאשר בתקופת מרקס עצמו. זאת, כאמור, היסטוריה שנתונה להכרעות מודעות ורצוניות של בני האדם – הסובייקטים של עצמם, הנושאים הפעילים של גורל האנושות.
צבי טאובר
