בשבוע שעבר (28.9) התקיים דיון בבית הדין האזורי לעבודה בעניין עובדי המפעל הצפוני של חיפה כימיקלים. העובדים נתונים בסכנת פיטורים מאז אוגוסט. לפני חודשיים, הודיעה ההנהלה על כוונתה לסגור את המפעל; כבר באפריל פסק המפעל מלייצר את המוצר העיקרי שלו – דשנים מסוג חנקת אשלגן המופקים מאמוניה.     נוכח משבר מיכל האמוניה והדרישה לסלקו בגלל השלכותיו הסביבתיות, נוהגת הנהלת המפעל בסחטנות כלפי המדינה ובבריונות כלפי העובדים. כשליש מעובדי המפעל נמצאים כעת בחופשה כפויה. ההנהלה מסרבת לשאת בהוצאות תשלום שכרם, ודורשת לקזז בימי החופשה שצברו העובדים. כתוצאה מהסכסוך המחריף והפגיעה האנושה בתנאי ההעסקה, כמה מעובדי המפעל כבר התפטרו.

בית הדין טרם הכריע בסוגיית סגירת המפעל ופיטורי העובדים, אך פסיקתו הזמנית – לטובת העובדים. ביה"ד קבע, כי במהלך חופשת סוכות יימשך ההסדר, לפיו נושא כל אחד מהצדדים במחצית עלות ימי החופשה הכפויה. עוד קבע: "עובדים שמכסת ימי החופשה הצבורה אין בה כדי לכסות את התקופה שעד מתן פסק הדין, תישא הנהלת החברה בעלות ימים אלו". פירוש הדבר, כי לפחות בינתיים לא יפוטרו עובדים, ולא יוצאו לחופשה כפויה ללא תשלום כלל, כפי שדרשה ההנהלה.

הפגנת עובדי חיפה כימיקלים (צילום: כוח לעובדים)

המקרה של חיפה כימיקלים הוא דוגמא מובהקת לניסיון לשבור התאגדות עובדים באמצעות קשרי הון-שלטון ובחסות הכלכלה הניאו-ליברלית.  תהליכי הפרטת החברה החלו ב-1978. ב-1985, רכש את החברה אריה גנגר, איש עסקים אמריקאי ממוצא ישראלי. גנגר היה מעורב ברכישת החווה הפרטית של אריאל שרון, ששימש אז כשר במשרד התעשייה, המסחר והתיירות. בעזרת קרבתו לשרון, קיבל גנגר סיוע חריג מן המדינה, בסכום כולל של 74 מיליון דולר, חרף   התנגדותה   של   מבקרת  המדינה  דאז.  ב-2008  עבר המפעל לידיו של בעל ההון הדרום אפריקאי ג'ולס טראמפ.  בדומה לגנגר,  מקיים  גם הוא  קשרים הדוקים עם  השלטון: טראמפ (אין קשר לנשיא) הוא חבר קרוב של בנימין נתניהו.

ב-1996 שבתו עובדי המפעל כחצי שנה, וחתמו  בראשונה על הסכם קיבוצי. בתגובה החל המפעל להעסיק עובדים באופן "דורי". כלומר, העובדים הוותיקים הועסקו תחת ההסכם הקיבוצי; העובדים הוותיקים פחות, דור ב', סבלו מהרעה בתנאים; כל אלה שהגיעו לאחריהם, דור ג', היו לעובדי קבלן. זאת בהסכמת ההסתדרות.

לאחר שביתה נוספת במרס 2011, פרשו העובדים מההסתדרות ששיתפה פעולה עם הנהלת המפעל, וכוח לעובדים הפך הארגון היציג של העובדים. ההסכם הקיבוצי החדש ביטל את שיטת ההעסקה הדורית. זה מפעל התעשייה הראשון והיחיד כיום בארץ, שבו מייצג את העובדים כוח לעובדים. לפיכך, "מענישה" ההסתדרות את עובדי המפעל, ומונעת אפשרות למפגן סולידריות בין עובדי המפעלים הסמוכים לבין עובדי חיפה כימיקלים. אלי לוטטי, יו"ר ועד עובדי המפעל, העיד בביה"ד כי מאז שעזבו העובדים את ההסתדרות, "הורע היחס של ההנהלה אלינו, והחלו התנכלויות מצדה"    לפני הדיון בבית הדין לעבודה, התקיים ערב סולידריות עם העובדים במועדון הגדה השמאלית בת"א (24.9). את הערב יזם אקטיב העובדים של חד"ש ת"א-יפו, והנחה אותו אפרים דוידי. בערב הוקרן סרטם של אסף סודרי ואמיר טאוזינגר, "שביתה" (2005), המתעד את מאבק העובדים במפעל של חיפה כימיקלים בדימונה.

הנהלת חיפה כימיקלים מנצלת לטובתה את המתח הקיים בין מאבק העובדים לבין המאבק לשמירת הסביבה. מיכל האמוניה הוא מפגע סביבתי המסכן את כל מפרץ חיפה. ההנהלה טוענת, כי בשל ריקון המיכל, המפעל ייסגר והעובדים יפוטרו. העובדים, מצדם, נותרו בחוסר וודאות מוחלט, בלא הבטחה לשוב לעבודתם. גרוע מכך, העובדים אינם מקבלים שכר מפני שהחופשה התארכה מעבר לזמן שבו חייב המעסיק לשלם לעובד חופשה בשכר. בעדותו בביה"ד טען לוטטי כי המגעים למכירת המתקן שהציגה ההנהלה החלו לפני "משבר האמוניה", ובלא קשר אליו. את המשבר, טוענים העובדים, יצרה ההנהלה במודע, על מנת להיפטר מהעובדים המאורגנים ומהוועד.

הגנת הסביבה אינה בראש מעייני ההנהלה, וחלופות מזהמות פחות לייצור דשנים מוכרות הן לעובדים והן להנהלה. הנהלת החברה הודיעה (26.9) באמצעות בא כוחה, עו"ד עמי שחר, כי היא מתנגדת להצעת עיריית חיפה להקים ועדה שתמצא חלופה בטוחה לייבוא אמוניה. משבר חיפה כימיקלים מדגים כמה חשוב שיתוף פעולה בין מאבקי הסביבה ומאבקי העובדים. על התנועות הסביבתיות להצטרף למאבקי העובדים, ולעמוד לצד העובדים המנוצלים. על ארגוני העובדים ללמוד כיצד ללכד את המאבק הסביבתי עם המאבק למען זכויותיהם.

דורית גרסטנפלד