שר הפנים בממשלת הודו הלאומנית-דתית ההינדית, בראשות נרנדרה מודי, הודיע החודש על ביטול מעמדה  של קשמיר כמדינה. קשמיר, המדינה האוטונומית היחידה בהודו ובה רוב מוסלמי – סופחה ובותרה לשתי טריטוריות בהן תשלוט ישירות הממשלה המרכזית. בנוסף, בוטלו זכויות הקניין, הבחירה  והרווחה המיוחדות של האוכלוסייה המקומית. כך פתחה מפלגת השלטון בראשות מודי את הדרך להצפת הטריטוריה של קשמיר במתנחלים ובמשקיעים הינדים. אלה ישנו את אופיו המוסלמי של האזור (עוד על כך – ר' גיליון 32 של "זו הדרך").

מתקן מעצר בחבל אסאם (צילום: מורנינג סטאר)   

מהלך זה הוא משתלב במדיניות של מפלגת השלטון לשנות את אופייה של הודו, שכוננו ב-1947 גנדי ונהרו כמדינת כל אזרחיה. הממשלה חותרת לשנות את אופיה למדינה עם עליונות הינדית: לא-הינדים, בעיקר מוסלמים (כ-200 מיליון איש) אך גם נוצרים, לא יוכלו להיות אזרחים מלאים ושווים.

בין פלסטין/א"י להודו/פקיסטן

הודו, בדומה לישראל, קמה כתוצאה מהחלטת חלוקה בריטית ב-1947. במלחמה הראשונה בין הודו לפקיסטן נהרגו כחצי מיליון איש, וכ-13 מיליון  נדדו כפליטים בין המדינות. חלוקה, לרוב, אינה האינטרס של  עם הרוב ולכן אינה מתבצעת (אם בכלל) בהסכמה מלאה. הטינה על "חלקי מולדת שאבדו" ממשיכה לפרנס עוינות ולאומנות בין המדינות עשרות שנים אחרי החלוקה. גורם נוסף המחריף את היחסים – קיום מיעוט במדינה בן העם האחר ("בעיה דמוגרפית"). המיעוט מוצג כגיס חמישי מאיים ובוגדני.

לאירועים המתחוללים בהודו, בעיקר מאז עלייתה לשלטון של מפלגת ה-BJP, המטיפה לשנאת הזרים ולגזענות, יש קווי דמיון רבים לישראל תחת שלטון הימין הקיצוני.

אך שלא כמו בפלסטין/ארץ ישראל, שבה רק היהודים הגשימו  את שאיפתם למדינה ומהפלסטינים נמנעה הזכות למדינה, בחצי האי ההודי קמו שתי מדינות: הודו החילונית ופקיסטן הכפופה לחוקי השריעה. פקיסטן כללה שני חלקים: מערב-פקיסטאן ומזרח-פקיסטאן, ש-1500 ק"מ של טריטוריה הודית הפרידו ביניהן. ההבדלים הכלכליים והתרבותיים בין מערב-פקיסטן למזרח-פקיסטאן הובילו ב-1971 למרידת המזרח. הצבא ההודי התערב במלחמה ואיפשר את היפרדות ועצמאות החלק המזרחי שנקרא מאז בנגלדש.

גירוש זרים במדינת אסאם

סוגייה נוספת מסעירה זה שנים אחדות את הודו. היא החריפה בתקופה האחרונה: שאלת רישום האזרחים וסילוק הזרים במדינת אסאם. אסאם היא מדינה ירוקה ועשירה יחסית, השוכנת בצפון-מזרח הודו לאורך הנהרות ברק והבהמפוטרה.

היא גובלת בבנגלדש, בבוטן ובמיאנמר, וחיים בה כ-34 מיליון תושבים. פחות משני שלישים הם הינדים, והיתר – מוסלמים. כמדינת קצה, היו גבולות אסאם פרוצים דרך קבע והיגרו אליה מטריטוריות סמוכות. החל בשנות ה-70, כתוצאה מהמלחמה, עברו מיליוני בנגלים ששפתם שונה (בנגלית ולא אסאמית), להודו. רובם מוסלמים.

באסאם קמה תנועת סטודנטים, שדרשה סילוק של זרים ושל מהגרים בלתי-חוקיים. תנועה זו הפכה עם הזמן מפלגה פוליטית שאף שותפה בשלטון המדינה. מפלגת הקונגרס הליברלית נטתה לאפשר אזרוח חלק מהמהגרים, אך המחלוקת הניבה התנגדות אלימה ואף רצח כ-3,000 בנגלים ב-14 כפרים ב-1983. ב-1989 נחתם הסכם בין הממשלה המרכזית לממשלת אסאם לרישום האוכלוסייה ולסילוק הזרים. מאז נבנתה גדר הפרדה משוכללת בין אסאם לבנגלדש. אלפים נהרגו במשך השנים בניסיונות חציית הגבול.

פתרון נוסף שהומצא ל"בעיית הזרים" הוא רישום לאומי של כל הזכאים לאזרחות באסאם. מאגר זה, שעליו שוקדים פקידי ממשל כבר כמה שנים, עומד להתעדכן בסוף החודש. לפחות 4 מיליון תושבי אסאם אינם נמצאים ברשימות. מתושבים שלא יוכלו להמציא הוכחות לכך שמשפחותיהם התגוררו באסאם לפני 1971 – יישללו האזרחות, זכות ההצבעה והזכאות לשירותי רווחה.

כצפוי אירעו טעויות רבות בהליך הרישום: כמה אסאמים ידועים נפקדים מהרשימות במאגרים. אולם רובם המכריע של ה"זרים" חסרי המעמד הם עניים, חסרי השכלה ומוסלמים.

על הפרק עתה – סילוקם מהמדינה, למרות שלא ברור עדיין לאן וכיצד. כיוון שאין להודו הסכמי הסגרה עם בנגלדש, אין אפשרות להעביר את חסרי המעמד מעבר לגבול. המצב יוצר אי ודאות קיומית לגבי מספר רב של אנשים, ששהותם תהפוך בלתי-חוקית והם יהיו משוללי מעמד הנתונים לשרירות השלטון הביורוקרטי והמעסיקים.

כ-3.7 מיליון מחסרי המעמד כבר ערערו למאה טריבונלים שהוקמו לצורך העניין. הממשלה מצידה פתחה בינתיים מרכזי מעצר לחסרי המעמד. נרשמו כבר כמה מקרים של התאבדויות של אנשים שלפתע נשללה זהותם.

למרות ניסיונות הממשל המרכזי בהודו להרגיע את האנשים ששמם אינו כלול ברשימות, נחושה מפלגתו של מודי (השולטת גם באסאם וגם בהודו כולה) להיפטר מכמה שיותר מוסלמים. ה"אקונומיסט" הבריטי אף טען כי מודי חותר להרחיב את יוזמת "מרשם הזרים" גם למדינות אחרות בהודו.

אבישי ארליך

עוד על סיפור קשמיר, בגיליון "זו הדרך" 32, עמ' 6:

http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2019/08/G32_2019.pdf

המאמר עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב