לאחר 27 ימים באה לסיומה שביתת בתי הספר הכנסייתיים – 47 בתי ספר, רובם בגליל ובערים המשותפות, שבהם לומדים 33 אלף תלמידים ערבים מכל העדות.
מזה כעשור סובלים בתי ספר אלה מקיצוץ מתמשך בתקציב, שדרדר אותם לגרעון גדול והכביד אף יותר על ההורים ששילמו אלפי שקלים לשנה. זאת בניגוד לבתי ספר אחרים המוגדרים כחינוך מוכר לא רשמי, היינו מערכת החינוך החרדית. תחילה ניסה משרד החינוך להשתלט על בתי הספר הללו ולהפכם לרשמיים. בגלל אטימות הממשלה, נתקע המו"מ חודשים רבים.
ההסכם שהושג בשבוע שעבר אינו מושלם; יש בו היענות חלקית לדרישות הצודקות של בתי הספר הכנסייתיים: תוספת תקציב של 50 מיליון שקל (כלומר 55% מהתקציב הרגיל שהוא 90 מיליון שקל לשנה), שתאפשר הפחתת תשלומי ההורים ב-25% בשנת הלימודים הנוכחית. ללא תוספת זו, תשלום ההורים היה מגיע עד 6,800 שקל לשנה לילד.
לפי ההסכם יוקמו שתי ועדות שיבחנו את נושא התקצוב והמעמד של בתי הספר. להשוואה מלאה של התקציבים, הוסבר במו"מ, נחוצים שינויים בחקיקה ובתקנות, לרבות בחוק יסודות התקציב. בנוסף, ההסכם קובע שבתי הספר לא ישבתו עד סוף שנת 2016.
כמו בכל שביתה צודקת, הממשלה התעלמה, התעמרה, התישה ולא בחלה באמצעים נלוזים. למאבק הזה התווסף מימד נוסף – של הפרדה עדתית, תוך ניסיון לשרבב אליו דמויות הקשורות בתכניות לגיוס צעירים ערבים נוצרים לצבא. אלא שמנהלי בתי הספר דחו כל מעורבות כזו.
ועדיין, שבועות ארוכים של שביתה חשפו גם כמה נקודות תורפה. בצד הישגים לימודיים מרשימים של בתי הספר הכנסייתיים, ברובם אין ועדי הורים ובחלקם אין מועצות תלמידים. היעדר שקיפות ניהולית ותקציבית שימש את הממשלה ועסקני השלטון במאמציהם לתקוע טריז בין ההורים להנהלות. התפיסה של השביתה כחלק ממאבק פוליטי לשוויון זכויות לא הייתה מובנת מאליה. לעתים קרובות נתפסה המעורבות של הרשימה המשותפת ושל ועדת המעקב העליונה של האוכלוסייה הערבית כצעד אחד יותר מדי.
ובכל זאת יצא קצת מתוק מכל העז הזה: התודעה הכוזבת של חלק מבני העדה הנוצרית – כאילו הם חסינים, יחסית, מפני מדיניות האפליה הלאומית נגד הציבור הערבי – מתחילה להתפוגג מול המציאות; ההורים גילו את כוחם ומבקשים להתארגן, להשפיע ולהיות שותפים; ושיח ציבורי סביב בתי הספר הכנסייתיים והצורך בדמוקרטיזציה שלהם נהיה לא רק כורח המציאות אלא צורך קונקרטי להמשך המאבק.
רג'א זעתרה
