הפרק השלישי בסדרה התיעודית "סאלח פה זה ארץ ישראל", ששודרה ב-5 במארס ברשת, תיאר את התקוממות ההמונית של העולים החדשים מארצות ערב שהחלה בוואדי סאליב בחיפה ב-9 ביולי 1959, והתפשטה לעבר ריכוזי העולים ברחבי הארץ. בין היתר, סופר על היערכות המשטרה ועל הקמתם של מנגנוני בילוש ומודיעין שפעלו בריכוזים אלה, לרבות סוכנים רבים שדיווחו בפירוט על הנעשה בקהילות הצפון–אפריקאיות בערים ובעיירות הפיתוח.
דיווח ב"מעריב" על ההפגנות בוואדי סאליב ב-1959
רבים נדהמו מהגילוי ומחשיפת המסמכים המשטרתיים הסודיים ("מבצע כוכב" ולאחר מכן "מבצע אשל"), והמפורטים למדי, שעסקו בפעילות ואף באורחות חיים ובפולחנים דתיים שהיו רווחים אז בקרב העולים, בייחוד המרוקאים.
לצערי אין בסדרה אזכור לדיכוי ולמעקב המקביל אחרי האוכלוסייה הערבית (תחת הממשל הצבאי באותה עת) ולאובססיה האנטי–קומוניסטית של שירותי הביטחון. מסמכים
שברשות יוצרי הסדרה מצביעים על כך שהמשטרה חיפשה בקדחתנות אחר קשריהם של הפעילים המזרחים למפלגה הקומוניסטית הישראלית, אך מידע זה לא נמסר בסדרה.
בעקבות הצפייה, אמיר שואן ("ידיעות אחרונות", 23.2) ציטט ממסמך: "הבחורה הבלונדינית שביקרה את הפצוע בבית החולים פעילה במפלגה הקומוניסטית, ביקרה יחד עם גבר גם בכמה בתים בוואדי סאליב, והודיעה שהמפלגה הקומוניסטית מוכנה לבוא לעזרתם של המפגינים".
לא רק המשטרה פעלה נגד יהודי ארצות ערב והאסלאם. גם השב"כ הקים מנגנון מקביל לטיפול באוכלוסייה המזרחית. כך עולה מספרו של ד"ר יאיר שפיגל, גמלאי של שב"כ והיסטוריון ביחידת המורשת של שירות הביטחון הכללי, "ימי עמוס – ראש השב"כ השלישי, עמוס מנור, המבצעים והפרשיות (1963-1953)", שראה אור באחרונה בהוצאת מודן בשיתוף משרד הביטחון והשב"כ.
ראש השב"כ נדב ארגמן אף צירף דברי פתיחה, אף לא הקדמה ולא מבוא, כי אם "דבר ראש שירות הביטחון הכללי". כך שמדובר בגרסה רשמית למדי של תולדות הארגון; חשיפות מבוקרות תוך גישה למסמכים שאין בידי היסטוריונים להשיג.
עם זאת, אפשר למצוא בספר לא מעט גילויים מרעישים: השעבוד של השב"כ למנגנון של מפא"י; הפיכתם של השב"כ והמוסד לקבלן משנה של ה–CIA האמריקאי במסגרת המלחמה הקרה; המעקב אחרי ועדי עובדים ופעילותם, אחרי האוכלוסייה הערבית, אחרי העולים מארצות ערב והאסלאם ואחרי הקומוניסטים. לפי המחבר, מנה הארגון בסוף שנות ה-50 כ-600 עובדים קבועים (ועוד מספר רב של "שטינקרים", מודיעים). חשוב לזכור, כי בתחילת שנות ה-60 לא עלה מספר תושביה של ישראל על שני מיליון.
בעת הפגנות בוואדי סאליב, גויסו מעבר למועסקים ישירות בידי השב"כ כ-50 מודיעים ב-35 יישובים. בהמשך נחשף כי המחלקה שהוקמה אז בשב"כ על מנת לעקוב אחר מחאות האוכלוסייה המזרחית פורקה רק בסוף שנות ה-70, כלומר היא פעלה במשך כעשרים שנה ברציפות.
מק"י היה הגוף הפוליטי שקיבל את מירב תשומת הלב של השב"כ. זאת, בהמשך למעקב של ש"י (שירות הידיעות של ההגנה) אחר הקומוניסטים בין 1940 לאמצע 1948. הגוף החדש, שהוקם על בסיס ש"י (ושאת שמו אסור היה להזכיר, בגלל הוראת הצנזורה, עד 1957) החל לבלוש עם הקמתו אחר הפעילים הקומוניסטים, וביתר שאת בעקבות שביתת הימאים שנתמכה על ידי המפלגה הקומוניסטית". שפיגל הוסיף: "השב"כ בהנהגתו של איסר הראל היה טבוע בחותם מפלגתי מובהק: הוא שימש גם מכשיר להגנה על ההגמוניה של מפא"י ולביסוסה" (עמ' 21). ועם זאת, מנור "התקשה לקבל את קביעתו של בן–גוריון שכונן את הקואליציה הפרלמנטרית שלו 'בלי חירות ובלי מק"י'. לדברי מנור, 'בלי מק"י אני מבין. אבל בלי חירות? הרי הם יהודים, ציונים, פטריוטים'" (55).
אשר לעמדת הממסד כלפי מק"י בשנות ה-50 וה-60, מציין שפיגל: "במגזר היהודי, בו היה עיקר כוחה באותה תקופה. היא הייתה מפלגה חתרנית שנמצאת 'מחוץ למחנה' […] במגזר הערבי היוותה מק"י 'ארגון חזית לערבים לאומנים'. שם היה עיקר סכנתה, ומשום כך היה צורך להתייחס אליה בנוקשות, 'בלי הנחות', על אחת כמה וכמה בשעת חירום" (עמ' 96). מהספר עולה גם שהשב"כ הפעיל גם "לוחמה פסיכולוגית ופעילות הסברה שניהלה המחלקה הייעודית נגד מק"י". בין היתר נשלחו חוברות הסברה ותעמולה לבתיהם של אלה ש"נחשדו" כאוהדי הקומוניזם. "התמודדות עם מק"י היה יעד קבוע", מסכם שפיגל.
אפרים דוידי
הרשימה תתפרסם במדור "100 שנה למפלגה הקומוניסטית" בגיליון "זו הדרך" הקרוב
