"סאלח, פה זה ארץ ישראל", יוצרים: דוד דרעי, רות יובל, דורון גלעזר; בימוי: דוד דרעי; תחקיר: טליה אלוני, רנן יזרסקי; צילום: אבנר שחף, שי פוני; עריכה: יניב רייז-שפי. ישראל, 2017, 95 דקות.

דוד דרעי, רות יובל ודורון גלעזר, שזכו בפרסי הבימוי והתחקיר (דוקאביב 2017), מתעדים מערכת סדורה ושיטתית שעמדה בבסיס הקמתן ואכלוסן של יישובי עולים שכונו "עיירות פיתוח". המסע המתועד בסרט, מקזבלנקה לירוחם, שובר מוסכמות נפוצות ומוכיח עד כמה העיסוק בנושא רלוונטי מבחינה חברתית ופוליטית. "סאלח, פה זה ארץ ישראל" ממחיש עד כמה חשובה ההיסטוריה להבנת פערים אתנו-מעמדיים בחברה הישראלית כיום. השם האירוני לקוח מסצנה בסרט ״סאלח שבתי״ של אפרים קישון (1964) אלא שבניגוד לסרט ההוא, שם החלום הגדול הוא להגיע לשיכון ולהיגאל בארץ ישראל, כאן, בסרט הדוקומנטרי של דרעי, נשבר החלום לגמרי.

בדומה להוריהם, שניסו בלא הצלחה לעזוב את עיירת הפיתוח, התחרו דרעי וחבריו לילדות, מי יהיה ראשון לעזוב את ירוחם. עיירת העוני הזאת נוסדה בשנת 1951, אך לא קיימה שום הבטחה ל״פיתוח״. דור ההורים נאבק כדי לא לרדת מהאוטובוס או האנייה. סנקציות הוטלו על אלה שנלחמו ברוע הגזרה של מדיניות "פיזור האוכלוסין"; סנקציות פיזיות, כלכליות ומשפטיות.

באחת הסצנות, אולי המצמררת ביותר בסרט כולו, מספרים היוצרים את סיפור שבירת שביתתם של עולים מהכפר דִמנת במרוקו, שם נולדה אמו של הבמאי דרעי. גיורא יוספטל, מבכירי הסוכנות היהודית ולימים שר העבודה, מצוטט כך בפרוטוקול ישיבה: "תחילה ניסינו ביד רכה […] הלוא, אנו הבאנו אנשים אלה, אנו הקובעים מקום קליטתם, עליהם ללכת לשם. אם לא ילכו, אנו אומרים להם 'אתם לא בסדר מבחינת החוק'. יש בחוק חור קטן שנותן לנו אפשרות ללחוץ עליהם. החוק אומר, אם הורים משאירים ילדיהם תחת כיפת השמיים – הם מפקירים אותם, ואז אפשר לקחת את הילדים בכוח כדי להעניק להם קורת גג. נאמר להם, זה המקום שנקבע לכם. אם אינכם מוכנים ללכת למקום הזה, אז אינכם בסדר כלפי ילדיכם […] אני רק יכול להודיע שגם להבא נפעל כך".

בראיון ל"חוצה ישראל" (11.6.2017) הסביר דרעי: "בילדות ובנערות אני זוכר את עצמי פריק של סיפורי עלייה, שומע את הסיפורים של ההורים שלי שוב ושוב בשולחן יום שישי. איכשהו, גדלתי עם התחושה שיש הרבה חורים בסיפור של ההורים. היום אני יכול להגיד שהם סיפרו את הסיפור ממקום פולקלוריסטי, איך שהרגלנו אותם כחברה. אני כבמאי, שישב ליד לא מעט אנשים כאלה בפרויקטים אחרים, ביקשתי לשמוע את הסיפור. כשלא ידעתי מה שהיום אני יודע, אז הם סיפרו אותו כמו שמצפים מהם לספר".

במסמכי גנזך המדינה, אותם קורא ירון לונדון, מוגדרים יהודי פולין "מערביים", ויהודי מרוקו, עיראק או תימן פעם אחר פעם מכונים "נחותים" ו"כפריים". ואולם, כאשר מתעד דרעי את נסיעתו לקזבלנקה לצורך פגישה עם השכנים של משפחתו, חוזים הצופים בעיר גדולה ומפוארת, שעומדת בניגוד מוחלט לתמונות העלובות מירוחם של שנות ה-50 וה-60.

מסיפוריהם של מרואיינים בסרט, תושבי ירוחם, עולות שוב ושוב הבטחות אנשי הסוכנות היהודית: "תהיה לכם ולילדיכם פרנסה", אך עיירות הפיתוח פיתחו בעיקר עוני. תושביהן המזרחים נשרו עד מהרה לתחתית הסולם הכלכלי; מעל לפלסטינים אזרחי המדינה, אם לומר זאת כך, אבל הרחק מתושבי הארץ הוותיקים במרכז. במקום בו הפוליטי והמיתולוגי נאבקים, בוחר דרעי בסיפור הפוליטי, בפירוק המיתולוגיה הציונית והא-פוליטית של סיפורי העלייה.

יוסף לאור