נשים במיקור-חוץ: ספרה של אורלי בנימין דן בהפרטת המקצועות הטיפוליים בישראל

בשבוע שעבר השתתפתי באירוע באוניברסיטת בראילן בו הושק ספרה החדש של הסוציולוגית פרופ׳ אורלי בנימין: ״מיגדור מיקורהחוץ בישראל״ (‘Gendering Israel’s Outsourcing’). הספר עוסק בבעיה החשובה של ההפרטה במקצועות השירותיים והטיפוליים בישראל ובהשלכותיה.

2017-04-05_200420

מחאת נשים המועסקות כמטפלות סיעודיות בישראל (צילום: קו לעובד)

'מיקור חוץ', למי שעוד לא יודע, פירושו העסקה בלתי ישירה של עובדים (עובדי קבלן). חברות או מוסדות אינם שוכרים עובדים ישירות אלא חותמים הסכם חוזי עם חברות קבלן מהן הם קונים כוח אדם. באמצעות טריק זה יכולה החברה להתחמק מהסכמים קיבוציים, מהתאגדות עובדים וממתן קביעות במקום העבודה. מיקור חוץ מאפשר קיטוע העבודה לחלקי משרות המפוזרים בכמה מקומות עבודה, לחסל תנאי עבודה שהושגו במאבקים בעבר, לבטל את ההכרה במקצועיות העובדים ובגמולי ההשתלמות שלהם ולהוריד את שכרם עד למינימום. מיקור חוץ הוא, לכן, אחד המנופים העיקריים של הניאוליברליזם.

היה זה מישל פוקו ((Foucault שעמד על כך שאחת הצורות הבסיסיות של שליטה היא שליטה על הגוף באמצעות משטורו. לגוף (לאדם) שמחסורו מסופק בתמידות ביטחון ויציבות, ואילו אדם הסובל ממחסור נמצא במצב תמידי של איבטחון ושל אייציבות (Precariousness). חייהם של אלה הופכים חיי חרדה תמידית, שכן הבלתי צפוי והשרירותי שולט בהם. ג׳ודית בטלר (Butler) ואחרות הרחיבו את היישום של המושג 'בלתייציב' ו'לאבטוח' בניתוחן את האלימות השוררת בחלקים גדולים של העולם ואחראית למצב תמידי של איביטחון קיומי (Precarity). טענתן היא שמצב זה של חיי חרדה בלתי בטוחים ובלתי יציבים מקל על השליטה בבני אדם. הן אף יצרו את שם הפעולה Precarization (הפיכה לבלתי יציב ולא בטוח) כדי להדגיש שאי היציבות וחוסר הביטחון הם פעולה מכוונת עושים בני אדם ולא מצב שקורה מעצמו או נובע מכוחות שאינם בשליטת אדם.

גם המושג 'מיגדור' מתייחס לפעולות מכוונות של אנשים שהתוצאה שלהן היא שתחום פעילות הופך 'נשי' או 'גברי'. גם כאן מודגש כי שום תחום (פרט להולדה ולידה) אינו גברי או נשי כשלעצמו או מטבעו, אלא בני אדם, מכוח תפיסותיהם הערכיות והסדר שהם מכתיבים – הם הגורמים לפעולה או לתחום להפוך חברתית 'נשי' או 'גברי'.

ספרה של אורלי בנימין מתייחס לתהליך ההפרטה של המשק הישראלי החל באמצע שנות ה-80, ולתוצאות תהליך זה לגבי מקבץ המקצועות השירותים והטיפוליים. בעוד שבחלק מארצות העולם מיקור החוץ היה המצב הראשוני של כניסה לכלכלה המודרנית, בישראל כבר היו נשים במקצועות השירותיים והטיפוליים וברובן היו מאוגדות בהסתדרות וכישוריהן והידע שלהן הוכרו ותוגמלו (אם כי לא כולן ולא מספיק). הכנסת מיקור החוץ בישראל הייתה כרוכה אפוא בפגיעה ובהריסה של המצב הקודם. לכן בישראל המעבר למיקור חוץ הוא הסגת מצבן של העובדות לאחור.

חבל שהספר אינו פותח בפרק המביא נתונים על מקצועות השירותים והטיפול בישראל, איזה מקצועות נכללים בהם? מי הן עובדי/ות השירותים והטיפול לפי מגדר ולפי חלוקה אתנית ולאומית? מה השתנה בתחומים אלה מאז שנות ה-80? הרי ידוע שחלק ניכר מהעוסקים/ות בטיפול הם ערבים, מהגרות עבודה ומזרחיות. פילוח הקטגוריה הנחקרת היה מועיל מאוד, בהמשך, להבנת קשיי ההתארגנות ובנייתו של מאבק משותף.

בנימין מתייחסת לפן עיקרי במקצועות השירותיםטיפוליים – הדרישה למסירות, לאכפתיות, ל'נתינה' ולקשר אנושי. מקצועות אלה משויכים בידי אדריכלי מיקור החוץ, שמעייניהם רק ב'עלות' השירות ולא בטיבו, למצב משפחתי של האם והרעיה, ששירותיה ניתנים בעבור אהבה ולא צריך לתגמלם בכסף. השירות והטיפול של נשים לא נחשב אפוא מקצוע אלא תוספת לתפקידן כ'אם' ו'רעיה'. היכולת לספק טיפול נתפסת כיכולת נשית אינטואיטיבית 'טבעית' ('‘Doing Gender) ולא כמקצוע שנבנה על בסיס ניסיון נרכש, יידע והתמחות מקצועית ואקדמית מתמשכת. מיקור החוץ גורם לאובדן ההכרה המקצועית, לאובדן התגמולים ולאובדן הייצוג.

בנימין קושרת את טיעונה לתחום הסוציולוגיה של הרגשות ומתארת, דרך ראיונות עם עובדות, את 'הפוליטיקה הרגשית' הכרוכה בתהליך הדהפרופסיונליזציה שאליו נדחפות עובדות במקצועות ה׳שרותייםטיפוליים': איך הן מתמודדות עם הרגשות השליליים הכרוכים באיביטחון תעסוקתי; איך הן שומרות על הערכתן העצמית; איך הן מתרצות לעצמן את עבודתן למרות היחס המבטל והמבזה אליהן. חשוב לציין עם זאת, כי רגשות כמו כעס ותרעומת הם גם משאבים עליהם ניתן לבנות פעולה קולקטיבית לשינוי המצב.

מקום ניכר בפרקי הספר תופס איסוף ויישום ביקורתי של מושגים הלקוחים מתאוריות שונות בתחום הפמיניסטי – וזאת כדי לפתח את היכולת לדבר על מצבן של הנשים העובדות. אך בנימין אינה רק חוקרת של שולחן הכתיבה אלא גם אקטיביסטית. תכלית כתיבתה היא הפעולה הפוליטית לשינוי המצב. חזונה של בנימין מביא את מיטב המסורת הפמיניסטית האנגלוסקסית. היא אינה שואפת לחזור למדינת הסעד הסוציאלדמוקרטית אלא ללכת מעבר לה. השאיפה היא לפמוקרטיה = דמוקרטיה פמיניסטית, דמוקרטיה המבוססת על Care (שקשה לתרגמה לעברית), על קהילתיות ועל דמוקרטיה השתתפותית. לשם כך יש צורך לבנות קואליציה רחבה שתגשר בין ארגוני נשים, איגודים מקצועיים ישנים וחדשים, תנועות חברתיות, ארגוני אקטיביסטים פוליטיים ותנועות סטודנטים ואקדמאים/ות. קואליציה כזאת תהיה חלק מתנועה בינלאומית, תהיה סולידרית איתה ותשתף איתה פעולה.

ספרה של בנימין חשוב וכדאי שיתורגם לעברית. למרות שנקודת המוצא שלו היא פוליטיקה של זהויות ולא תפיסה מעמדית, זה ספר אקטיביסטי התורם לתחום מרכזי של מאבק משותף נגד הניאוליברליזם.

אבישי ארליך

Orly Benjamin: Gendering Israel’s Outsourcing (Palgrave, 2016)

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון פסח המורחב של "זו הדרך"