כאשר התחדדו הוויכוחים על הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית או דמוקרטית-יהודית, תיארתי בעיני רוחי איזו סערה הייתה מתחוללת אילו הייתה צרפת מגדירה את עצמה כמדינה קתולית-דמוקרטית, או אילו ארצות הברית הייתה מגדירה את עצמה כמדינה נוצרית-פרוטסטנטית-דמוקרטית.
לא שיערתי כי המחלוקת הלוהטת תשמש הכשרה ל"חוק הלאום", שיפנה עורף לערכי יסוד של הדמוקרטיה, ושלפיו תוגדר מדינת ישראל כ"מדינת הלאום של העם היהודי", שמעמדה של השפה הערבית ייפגע והיא לא תיחשב עוד שפה רשמית, ושתתאפשר הקמת יישובים קהילתיים על בסיס דת ולאום.
אני חש בחילה וחרדה נוכח החוק הגזעני הזה. הפגיעה שלנו, היהודים, במי שאינו יהודי – היא אסון לאומי. אני מגדיר את עצמי כאזרח ישראלי וכיהודי-ערבי. אני סופר עברי אבל לא אשכח לעולם כי הערבית היא שפת אם שלי, השפה שדיברתי בה עם אמי עד יום מותה בגיל מופלג, 103. כאשר עמדתי מול קברה של אמי, חשבתי עליה בשפה שבה ינקתי.
אנו חיים במרחב ערבי עצום, ובכל הקשור בסביבת חיינו, דיכויה של השפה הערבית הוא בבחינת עצימת עיניים והליכה על חבל בוגדני של בורות. הפגיעה בשפה הערבית מנציחה את הבדידות שלנו באזור.
גם האימפריה העות'מנית רדפה את השפה הערבית, ואפילו הגדילה לעשות כאשר הוציאה להורג סופרים שהעזו לכתוב בערבית. עשב באוש צמח על קברה של האימפריה ההיא ואילו השפה הערבית עודנה חיה וקיימת.
חוק הלאום מטיל פצצה קטלנית במתן לגיטימציה למדינה להקים יישובים קהילתיים מופרדים על בסיס של דת ולאום. זו התגשמות החלום הוורוד של המתנחלים, חלום של צפרדע השואפת לבלוע פרה. אנחנו מכירים היטב יישובים קהילתיים כאלה של הצרפתים באלג'יר, של האנגלים ברודזיה, של ההולנדים בדרום אפריקה. יישובים כאלה עברו מן העולם.
חוק המתעלם מזכויות אדם לכלל האזרחים – לא זו בלבד שהוא פוגע באזרחים שאינם יהודים; חוק זה פוגע גם ביהודים. זהו חוק התאבדות של עם ששגשג ושרד רק בזכות הגשרים שבנה עם עמים אחרים, עם תרבויות אחרות ועם שפות אחרות.
סמי מיכאל
דבריו של הסופר ונשיא האגודה לזכויות האזרח, סמי מיכאל, המתפרסמים השבוע ב"זו הדרך" ושהוקראו בכנס החירום הערבי-יהודי שנערך (29.7) בבית הגפן, מרכז התרבות בשכונת הדר בחיפה. מאות יהודים וערבים נטלו חלק באירוע ומילאו את האולם עד אפס מקום, זאת למרות ניסיונה המקארתיסטי של שרת התרבות, מירי רגב, לאסור על קיום הכנס.
