"ניאו ליברליזם" היא מקבץ סוגי מדיניות כלכלית שהתפשטו בעולם ב-25 השנים האחרונות. למרות שבארצות–הברית משתמשים במושג רק לעיתים נדירות, אצלנו במקסיקו אפשר לראות את תוצאות הניאו–ליברליזם בצורה ברורה באופן שבו העשירים נעשים עשירים יותר והעניים מתרוששים יותר. המושג "ליברליזם" יכול להתייחס לרעיונות פוליטיים, כלכליים או אפילו דתיים. בארצות– הברית הפך הליברליזם הפוליטי לאסטרטגיה למניעת קונפליקט חברתי. הוא מוצג לעניים ולאנשים העובדים כמתקדם לעומת שמרנות או השקפת עולם ימנית. פוליטיקאים קונסרבטיביים האומרים שהם שונאים "ליברלים", מתכוונים לטיפוס הליברלי הפוליטי, [פלורליסטי, מתירני, לא דתי, לא מאצו'איסטי, לא גזעני – א"א] אבל אין להם שום בעיה עם ליברליות כלכלית – הכוללת את הניאו–ליברליזם. ליברליזם כלכלי, אומרים הניאו–ליברלים, הוא שונה!
רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר – שני מנהיגי הניאו ליברליזם
בניאו–ליברליזם מדברים על סוג חדש של ליברליזם. מה אם כך היה הסוג הישן? האסכולה הכלכלית הליברלית הפכה מפורסמת באירופה כאשר אדם סמית', כלכלן סקוטי, פרסם ב-1776 ספר בשם 'עושר העמים'. הוא ואחרים הטיפו לביטול התערבות ממשלות בעניינים כלכליים. שום הגבלות על הייצור, שום מכשולים למסחר, שום מכסים – כך הטיף סמית'; מסחר חופשי, טען, היא הדרך הטובה ביותר להתפתחות כלכלה לאומית. רעיונות אלה היו "ליברליים" במובן של ביטול כל פיקוח. יישום זה של אינדיבידואליזם מעודד, כך טענו סמית' ואחרים, יוזמה "חופשית", תחרות "חופשית" – שמשמעותה היא חופש לקפיטליסטים לנכס רווחים עצומים.
ליברליזם כלכלי התקיים בארה"ב במשך המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. המשבר הכלכלי הגדול של שנות ה-30 הביא את הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס לתאוריה שקראה תיגר על הליברליזם כדרך הטובה ביותר לקפיטליסטים. הוא טען, בקיצור, שתעסוקה מלאה הכרחית לצמיחת הקפיטליזם ושאפשר להשיג צמיחה רק אם הממשלות והבנקים המרכזיים מתערבים לשם העלאת התעסוקה. לרעיונות אלה הייתה השפעה רבה על הנשיא פ.ד. רוזוולט שיישם אותם בתוכנית ה'ניו–דיל' שלו להוצאת ארה"ב מהמשבר הכלכלי הגדול שהחל ב-1929. התכנית שיפרה את חייהם של רבים. האמונה שהממשלה צריכה לקדם את 'הטוב הכללי' (COMMON GOOD) קנתה לה, מאז, הסכמה רחבה בציבור.
המשבר הכלכלי ב-25 השנים האחרונות, שבעטיו שיעור הרווח מצטמצם, עודד את האליטות של התאגידים הגדולים להחיות את הליברליזם הכלכלי. זה מה שעושה אותו ל'ניאו'-לחדש. עתה, עם הגלובליזציה המהירה של הכלכלה הקפיטליסטית, אנחנו עדים לניאו–ליברליזם בקנה מידה עולמי. קומנדנטה מרקוס, מתנועת הזפאטיסטאס השמאלית במקסיקו, הגדיר ב-1996 את התהליך בהגדרה שקל לזוכרה:"מה שהימין מציע הוא להפוך את העולם לקניון אחד גדול, בו הם יכולים לקנות אינדיאנים כאן, נשים שם… ואפשר היה להוסיף: ילדים, מהגרים, עובדים ואפילו ארץ שלמה – כמו מקסיקו".
המאפיינים המרכזיים של ניאו–ליברליזם הם:
1.שלטון השוק: "שחרור היוזמה ה"חופשית" או היוזמה הפרטית מכל המגבלות המוטלות על ידי ממשלות (המדינה), בלי התחשבות בנזק החברתי שיגרם בתגובה. פתיחות יותר גדולה למסחר בינלאומי ולהשקעה בינלאומית, כמו בהסכםNAFTA [הסכם הסחר החופשי בין ארה"ב, קנדה ומקסיקו, ללא מכסים וללא הגנה על העובדים מפני הצפה של סחורות – א"א]. הורדת השכר ע"י ביטול התאגדויות העובדים וחיסול זכויות העובדים שהושגו בשנים ארוכות של מאבק. לא עוד פיקוח על מחירים. חופש מוחלט של תנועה להון, לסחורות ולשירותים. כדי לשכנע אותנו שזה טוב בשבילנו, הם אומרים:" שוק בלתי מפוקח זו הדרך הטובה ביותר להאיץ את הצמיחה הכלכלית שבסופו של דבר תועיל לכולם". אמירה זו דומה למה שאמר הנשיא רייגן, בזמנו, כשדיבר על ה"טפטוף כלפי מטה של הכלכלה" – אבל איכשהו העושר לא טפטף הרבה למטה.
2. קיצוץ בהוצאות הציבוריות לשירותים חברתיים: כמו חינוך ובריאות, צמצום רשת הביטחון לעניים ואפילו צמצום תחזוקת הכבישים והדרכים, הגשרים, הספקת המים – כל זאת בשם צמצום תפקיד הממשלה. כמובן שהניאו–ליברלים אינם מתנגדים לסבסוד ציבורי והטבות מס לעסקים.
3. דה–רגולציה: הפחתת הפיקוח הממשלתי על כל דבר שיכול להפחית רווחים, כולל הגנת הסביבה וביטחון העובדים במקום העבודה.
4. הפרטה: מכירת נכסים בבעלות המדינה, סחורות ושירותים הניתנים ע"י המדינה למשקיעים פרטיים. אלו כוללים בנקים, תעשיות מפתח, מסילות ברזל, כבישי אגרה, חשמל, בתי ספר, בתי חולים, בתי סוהר ואפילו מי שתייה. למרות שעושים זאת בדרך כלל בשם הגברת היעילות, שלעיתים קרובות באמת נחוצה, להפרטה יש אפקט של ריכוז ההון בידיים מעטות עוד יותר וכפיית הציבור לשלם יותר על צרכיו הבסיסיים.
5. ביטול הערבות ההדדית והקהילה, והחלפתם במושגים כמו "אחריות אישית" הכופים על העניים ביותר בחברה לדאוג לעצמם בעצמם, לטיפול בבריאות וחולי, בחינוך, בביטוח לאומי, ולהאשים רק את עצמם במצבם הקשה. אם הם אינם מסוגלים– הם מוגדרים כ"עצלנים".
***
הניאו–ליברליזם נכפה על העולם כולו בידי מוסדות פיננסיים בעלי כוח רב כגון "קרן המטבע הבינלאומית", "הבנק העולמי" או "הבנק האינטר–אמריקאי לפיתוח" (IADB) המשתולל בכל רחבי אמריקה הדרומית. הדוגמא הברורה הראשונה של ניאו–ליברליזם בפעולה הייתה בצ'ילה (ויש להודות על כך לכלכלן מילטון פרידמן מאוניברסיטת שיקגו), אחרי ההפיכה שבוצעה במדינה בעזרת ה-CIA האמריקאי נגד המשטר העממי הנבחר של איינדה (1973). ארצות נוספות הצטרפו. בין הקורבנות של התפשטות הניאו–ליברליזם הייתה מקסיקו. בשנה הראשונה של ביצוע הסכם NAFTA במקסיקו, נפלו המשכורות ב-40-50 אחוזים בעוד שהוצאות המחיה האמירו ב-80%. יותר מ-20,000 מפעלים קטנים ובינוניים נסגרו ויותר מ–אלף מפעלים ממשלתיים הופרטו. כפי שאמר מומחה אחד:" ניאו–ליברליזם משמעותו ניאו–קולוניאליזציה של אמריקה הלטינית".
בארה"ב הורס הניאו–ליברליזם תכניות סעד, הוא תוקף את זכויות העובדים (כולל כלל מהגרי העבודה) וחותך בתכניות החברתיות. ה"חוזה הרפובליקאי" של ארה"ב הוא על טהרת הניאו–ליברליזם. התומכים בו עובדים קשה למנוע הגנה על ילדים, נוער, נשים ועל כדור הארץ עצמו. באמרם ש"זה יוריד את הממשלה מגבנו", הם מנסים לרמות אותנו לקבל את תפיסתם. הנהנים מהניאו–ליברליזם הם מיעוט קטנטן מתושבי העולם, לגבי הרוב העצום מביא הניאו–ליברליזם יותר סבל: סבל בלי ההישגים הקטנים שהושגו ה-60 השנים הקודמות, סבל ללא קץ.
מאת אליזבט מרקטינס וקרלוס גרסיה
תרגם והביא לדפוס – אבישי ארליך
