נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, חתם על מכתב הבנות המסדיר את יחסה של ארה"ב לנשק הגרעיני שבידי ישראל, כך דיווח בשבוע שעבר (19.6) "ניו–יורקר". לפי הדיווח, המכתב מבטיח כי ארה"ב לא תדחוף את ישראל להתפרק מנשקה הגרעיני, כל עוד האחרונה "תשמור על מדיניות העמימות שלה". טראמפ הוא הנשיא האמריקאי הרביעי החתום על מכתב סודי בנוסח זה.
ה"ניו–יורקר" ציין כי למרות "רצונו העז של טראמפ לרצות את נתניהו", הרגישו בוושינגטון כי הנציגים הישראליים לחצו עליהם לחתום על מכתב שלא ידעו על קיומו קודם לכן. בכירי הבית הלבן הלינו כי השגריר רון דרמר התנהג כאילו "הוא הבעלים של הבית הלבן", ואחד מאנשי טראמפ – ככל הנראה החתן ג'ארד קושנר – אף הטיח בזעם: "זה הבית המזוין שלנו!".
אין זה פלא שנציגי ממשלת נתניהו "מרגישים בבית" בוושינגטון. ישראל איננה רק נושאת המטוסים המזרח תיכונית, מעין צעצוע יקר, רווחי ומדמם. יחסים טובים עם הממשל האמריקאי הם חלק מחבילת ההבטחות שמציעים פוליטיקאים בכל צדי המפה הציונית בישראל: אלה מבטיחים קשר הדוק עם הרפובליקנים ו"מסיבת התה", אלה עם הדמוקרטים ופורום סבן, ואלה גם וגם.
נתניהו "הימר" על היבחרו של מיט רומני ב-2012, ותמך באופן חסר–תקדים במועמד הרפובליקאי בבחירות ההן. כשנבחר טראמפ ב-2016 על חשבונה של קלינטון, נשמעו ועודן נשמעות צהלות השמחה במסדרונות הממשלה בירושלים, שבהחלט "בחרה צד" גם אז.
טראמפ, במובן זה, הוא קלף פוליטי מוצלח ששיחק עבור נתניהו והימין הסיפוחיסטי והמשיחי בישראל. באור זה אפשר לראות את "עסקות המאה" המתגבשות: העברת השגרירות לירושלים; פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין;
ו היסוד הברית הסעודית–אמריקאית–ישראלית.
המחויבות ההיסטורית האמריקאיות הרפה, לפחות כמס שפתיים, לפתרון שתי המדינות נמוגה והולכת לתוך סדר עולמי שבו משתנה הסטטוס קוו במזרח התיכון, ושליטים ערבים ריאקציונרים מקדמים נורמליזציה עם ישראל למרות הכיבוש.
ואולם, לעתים מתגלה זגזוגם של טראמפ וממשלו וההיעדר של מדיניות עקבית. הפיוס המתגבש בחצי האי הקוריאני, למשל, גם אם חלקה של ארה"ב בו נובע משיקולים של פרוטקציוניזם והסתגרות, מפחית סכנה אחת להתלקחות מלחמה גרעינית הרסנית. מנגד, ביטול הסכם הגרעין עם איראן הוא צעד בכיוון הפוך לגמרי, שעלול לדרדר את המזרח התיכון כולו למלחמה כוללת.
ממשלת ישראל מרבה להצדיק את החזקתה בנשק להשמדה המונית, עובדה שכבר מזמן איננה מוכחשת או עמומה, באיומים על קיומה. ואולם, ביחסי הכוח הקיימים במזרח התיכון, שום גורם אינו באמת מאיים על קיומה, ואף אינו מערער עליו. ביחסיה מול הפלסטינים ומול המדינות השכנות, ישראל היא הכוח התוקפן, המנהל משטר של כיבוש צבאי אכזרי, המצית מלחמות תכופות, הפולש למרחבן האווירי הריבוני של השכנות באופן קבוע, והפועל בהתמדה למתוח את גבולותיה הטריטוריאליים והפוליטיים במרחב.
לכן, נשק גרעיני בידיה של ישראל איננו ערובה לביטחונה, אלא דווקא סיבה תמידית לליבוי סכסוכים, להאצת מרוץ התחמשות גרעינית של אומות המזרח התיכון, וליחסים מתוחים ובלתי–סימטריים באזורנו. תנאי לנורמליזציה של יחסי ישראל והמדינות הערביות הוא סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים המזרחית, אך גם פירוז של המזרח התיכון מנשק לא קונבנציונלי, הטומן בחובו סכנה תמידית לעתיד ולשלום העולם כולו.
