50 שנה מאז כבשה מדינת ישראל את הגדה המערבית ועזה, ו-50 שנה שמיליוני פלסטינים נמצאים תחת שליטתינו הישירה, ללא זכויות אזרח, ללא זכויות אדם, ללא אפשרות להתפתחות כלכלית, חברתית או פוליטית. 50 שנה שהמצב הזה מביא להמשך פעולות האיבה, להמשך גלי הטרור, להמשך ההיסטריה הבטחוניסטית והמיליטריסטית בישראל, להמשך הדרת המוחלשים לשוליים – כי התקציבים הולכים לבניית חומות, ואת אותם המוחלשים שולחים לעמוד במחסום או לפלוש לכפר באישון לילה. הצעירים נשלחים להיות כובשים ורוצחים, ומשטר הלגיטימציה הגזעני של הכיבוש הזה פלש כבר מזמן פנימה והפך להגיון הפנימי המסביר את כל פעולות הממשלה גם למול אזרחיה.

אבל מה עושים?

צודקים המבקרים הרבים האומרים – מה השמאל כבר יודע. 50 שנה הוא נאבק בכיבוש והכיבוש רק פורח ומשגשג. התשובה לא בידינו, ויתכן, לצערינו הרב, שגם לא נצליח לסיים את הכיבוש לבד.

את המאבק בכיבוש יש לסיים משלושה כיוונים במקביל – מאבק ישראלי נגד הכיבוש ולשלילת הלגיטימציה של מוביליו, מאבק פלסטיני נגד הכיבוש, ומאבק בינ"ל הכולל לחצים דיפלומטיים וכלכליים על ממשלת ישראל. אבל בתוך המשולש הזה, כל אחד מהגורמים צריך לנסות להעיר את האחרים, ולא לשבת ולחכות. לא להתייאש מכך שהמילה כיבוש הפכה מוקצה בארץ, לא לשכוח שמיליונים חיים ללא זכויות בסיסיות בשליטתנו.

מה שבטוח הוא שהשכחה לא יכולה להיות אופציה. אי אפשר לשקוע לעיסוק אך ורק בבעיות הפנימיות שלנו כאן בישראל, ולשכוח שהסובלים הראשונים ממדיניות הכיבוש הם הפלסטינים, ושהכיבוש הוא גם גורם מרכזי להרבה מהבעיות הפנימיות של החברה בישראל בכלל. בשנים האחרונות נראה שלשם הלכנו – הכיבוש הפך "משעמם", ואפילו ממשלת הימין כבר עוסקת יותר בהתנגחות בפלסטינים אזרחי ישראל מאשר בפלסטינים תושבי השטחים.

השנה ה-50 היא חלון ההזדמנויות הסמלי להפוך את המגמה הזו על פיה. תנועות, ארגונים, קבוצות ומפלגות, כולם שואלים עצמם ברגע הזה – אז מה עושים. חשבנו להתחיל את השנה הזו בארוע ציבורי שהוא דווקא לא הפגנה. שעל הבמה בו לא יהיו נואמים ופוליטיקאים, אלא אמנים. ביריד שבו כל תנועה וארגון יוזמנו לפתוח שולחן ולהזמין את הקהל לדון ולחשוב יחד על תוכניותיהם למאבק בכיבוש. ארוע ראשון זה נועד לייצר את הקואליציה, לקרב את הגורמים הפועלים, ולהניע ולתמרץ אותם לצאת החוצה ולנסות.

ויש המון אפשרויות- בשבוע האחרון ספיר סלוצקר ופעילות נוספות באו להפריע לכנס שעסק בעידוד גיוס להט"בים לצה"ל לשיפור תדמיתו המדממת כצבא כיבוש, פעילים אוספים ומשחררים עדויות מהנעשה בשטחים, פעילות נוסעות להתנדב בבקעה ובהר חברון כל שבוע עם חקלאים פלסטינים שהכיבוש מייבש את בארותיהם ושדותיהם, ופעילות מארגנות צעדות מחאה במקומות שונים בארץ.

אין לי ביד את התשובה המלאה לגבי מה שצריך לעשות כדי לסיים את הכיבוש מהצד שלנו. אבל יש מסביב את כל הגורמים והפעילים שמחויבים לכך, ואני מקווה שדרך שתוף פעולה ותמרוץ הדדי נרים את הווליום של ההתנגדות להמשך העמקת הכיבוש, נדרוש מהממשלה להגיב ולהתמודד עם הביקורת (כי כרגע היא מתמודדת רק עם ביקורת מימין), ואולי מתוך תנועה יבואו התשובות והשאלות הנכונות.

הצטרפו אלינו מחר, יום שישי, 3/3, 11:00-15:00 בשדר' רוטשילד פינת רח' הרצל, ת"א. לאיוונט – https://www.facebook.com/events/377195662663422/

די לכיבוש – כי אין דרך אחרת

נועה לוי, מזכירת חד"ש ת"א