גיבור חדש נולד. איפה שאת לא קוראת משהו נגד נתניהו, או נגד הליכוד, מזכירים לך את מנחם בגין, גם מהמרכז שמאלה, כאילו לא מוטל על השמאל להשגיח מפני טשטוש הזיכרון. כך כתבה ציפי לבני (המחנה הציוני): "עשרים–וחמש שנה למותו של מנחם בגין. המנהיג, שאבא שלי קרא לו 'המפקד', גם שנים רבות אחרי שהאצ״ל פורק ומדינת ישראל קמה, והפעילות הפכה להיות פעילות פוליטית במסדרונות מצודת זאב וכנסת ישראל" (2.3).

נרצחי סברה ושתילה (צילום: ויקיפדיה)

ומה אמרה על 'המפקד'? "מנהיג שידע, בשביל רעיון, להיות שנים באופוזיציה כדי לשרת את העם מהאופוזיציה". מה היה הרעיון? לא הסבירה. מוטב לומר "בשביל הרעיון", וכל אחד יוכל להשלים לעצמו. כך שנוכל לקנות גם את המלפפון הזה: "[…] מנהיג שחיילים הרוגים קרעו את לבו, מנהיג שידע לוותר על שטח כדי לתת שלום לעמו". אז זהו, מלחמת לבנון הרצחנית (1982) נמחקה מהנאום שלה כאילו הייתה אסון טבע נשכח. החיילים ש"קרעו את לבו", לא נחשבו כאשר פלש ללבנון. לבו לא נקרע, גם שיסה במשך השנים שבין המלחמה לפרישתו הפתטית מתפקידו את העם באופוזיציה. לבו לא נכמר כאשר אמר על הטבח בסברה ובשאתילה: "נוצרים הרגו מוסלמים". וכמה שהוא נהנה מנאומיו הדמגוגיים. שנה לפני המלחמה ההיא, ב-28.6.81, עמד בגין בכיכר מלכי ישראל, ובנאום בחירות הסית חסיד האחדות הלאומית נגד מפלגות השמאל: "מה מסמל הדגל האדום בתקופתנו? זהו דגלו של הטרום–נאציזם".

כך דיבר אז חתן פרס נובל לשלום, מנחם בגין: "אנחנו שינינו מן היסוד את שיטת ההגנה על עמנו מפני המחבלים המרצחים. בימי ממשלות המערך היה תגמול. איננו מזלזלים בו. היו באים המחבלים המרצחים, תופסים בני ערובה, הורגים איש, אישה וילד, ולאחר מכן היה צבאנו יוצא אל המחבלים ועושה בהם שפטים. אנחנו שינינו את השיטה הזאת מן הקצה אל הקצה. אין עוד תגמול […] אנחנו יוצאים לקראתם, חודרים אל תוך בסיסיהם ושם אנחנו עושים בהם שפטים. איננו מחכים עוד עד שיבואו אלינו וישפכו את דמנו. אנחנו חודרים אל הבסיסים של המחבלים ואנחנו לא נותנים להם מנוח לא ביום ולא בלילה. לעתים אנחנו מכים בהם שלוש פעמים ב-24 שעות, מן הים, מן היבשה, מן האוויר. חיל ורעדה מנת חלקם. אימה ופחד נפלו עליהם. אין להם זמן להתארגן ולתכנן ולהתנפל עלינו."

מאז הפאתוס התדרדר, הוא יצא למלחמה, השווה את יאסר ערפאת להיטלר, ולא הפסיק לדבר על "דם ילדינו" ועל הצורך לשפוך את דמם של הערבים. אל האיש הזה הם מתגעגעים?

אפשר לומר בביטול: ציפי לבני היא חלק מהימין הישראלי. אבל מה נאמר על מנהיג האופוזיציה, ח"כ יצחק הרצוג? בביקורו במפעל כי"ל בדימונה, אמר לשובתים: "אני מאמין בדרכו של מנחם בגין שנלחם עבור צדק חברתי לכולם" (17.5.2015). באמת? לכולם? אולי התכוון לתכנית הכלכלית של שמחה ארליך? לאינפלציה? לעוני שהתפשט בימי שלטונו?

תאמרו: לבני והרצוג אינם אנשי שמאל. אך במיתולוגיה זו נדבקים גם אנשי מרצ. זהבה גלאון: "מדינת ישראל צריכה לקלוט מספר מסוים של פליטים מסוריה כמו שמנחם בגין קלט בזמנו את הפליטים הווייטנאמיים" (5.9.2015). "פליטים מסוריה"? "מספר מסוים"? כלומר, לשיבת פליטים פלסטינים מתנגדת מרצ בתוקף, אך תומכת בקליטה "סמלית" של פליטים מסוריה. לחקות אותה מחווה תועמלנית של בגין, אחרי שהאמריקאים הובסו בדרום מזרח אסיה.

ראו את ח"כ תמר זנדברג שציינה בעמוד הפייסבוק שלה, ביום השנה ה-25 למותו של בגין: "עדיפים קשיי השלום על ייסורי המלחמה. מנחם בגין. 25 שנים למותו". העיקר – לקושש לייקים בפייסבוק ולהשתתף בהשכחת מעלליו.

אני מעדיפה לצטט השבוע את ח"כ מאיר וילנר בהנמקת הצעת אי האמון של חד"ש, 8.6.1982. שום סיעה אחרת, לבד מסיעת חד"ש, לא הצביעה בעד אי האמון. רצ, מפ"ם ושינוי (שהרכיבו אחר כך את מרצ) נמנעו. ח"כים אחדים נעדרו מהמליאה. חד"ש עמדה לבדה. והנה דברים שאמר מאיר וילנר, מזכ"ל מק"י, באותו נאום היסטורי בתחילת המלחמה, ארבעה חודשים לפני הטבח בסברה ובשאתילה: "מדיניותה של ממשלת הליכוד איננה חדשה. האפשר להתעלם מכך שבשנת 1981 בלבד נהרגו מהפצצות ומהפגזות ישראליות בלבנון 2,379 אזרחים ונפצעו 6,500? המלחמה הנוכחית אשר הממשלה פתחה בה ביוזמתה וללא כל סיבה היא מלחמה תוקפנית, מלחמת השמדת עם לגבי העם הפלסטיני, מלחמת כיבוש, מלחמה קולוניאלית מזוהמת, לא להגנת ישראל, לא באינטרס השלום והביטחון של ישראל. אשליה מסוכנת היא לחשוב שככל שגדל מספר הפלסטינים ההרוגים, כן גדל ביטחון ישראל. רק קניבלים יכולים לחשוב כך".

טליה קליינמן

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב