נגיף הקורונה ועוד: סיפורה של מורה ערבייה במערכת החינוך

המתקפה על עובדות ועובדי ההוראה ועל נציגיהם בעת משבר הקורונה מחדדת יותר מאי פעם את חשיבות אימוץ ערכי הפדגוגיה הביקורתית. זו גם הזדמנות מצוינת לחשוב על אחריות המורים לתלמידיהם ולהכנתם לחיים שלאחר סיום בית הספר. הדברים נכונים במיוחד בחברה בה קיימות סתירות פוליטיים וחברתיות עמוקות.

אני מורה בתיכון מזה שלושים שנה, וערב כל שנת לימודים חדשה אני מזכירה לעצמי מהו תפקידי ולמה הגעתי להוראה. אך השאלה החשובה יותר הנשאלת היא: למה נשארתי במקצוע הזה? אסביר: לא קל להיות מורה שנמנית עם מיעוט לאומי המתמודד עם אתגרים קיומיים. אני בת לעם שחי במולדתו, שהפכה למדינה המוגדרת כמדינתו של העם היהודי בלבד. לא קל להיות מורה ששפת האם שלה הייתה ל"פרס" שממשלה גזענית אחת מעניקה לנו בדמות "שפה רשמית"; אך ממשלה גזענית אחרת מסירה הגדרה זו בהתאם למאזן הכוחות בין גוש ימניקיצוני וגוש ימנילייט.

יומן המורה שלי מגיע, כבר 30 שנה רצופות, בעברית כמובן (אלא מה), עם מועדים וימי זיכרון שאני אמורה לאזכר או להכיר – הרי הם מופיעים ביומן האיגוד המקצועי שלי: "יום השנה לרחבעם זאבי" הגזען ו"יום פטירת זאב ז'בוטינסקי ממנהיגי הציונות החדשה, ראש בית"ר ומנהיג תנועת האצ"ל", שתלמידיו ביצעו את הטבח בדיר יאסין. בשנים האחרונות התרחשה תזוזה קלה לכיוון הדבר המפחיד בנקרא שוויון, ופתאום באמצע דפי היומן מתנוסס לו יום ההולדת של הסופר המצרי הנודע נג'יב מחפוז. כך, שבין אלפי הסופרים והסופרות מצאו לנכון לציין כעלה תנאה גם "אחד ערביכךשיהיה".

על חשיבות החשיבה הביקורתית

בשלושים השנים שעברו לא חסכתי את דעותיי מעמיתיי, אבל עם תלמידיי דיברתי על חשיבות הקריאה והלמידה הביקורתית. אני מעודדת את תלמידיי לתת לי תשובות שונות, מבקשת שיתווכחו ביניהם ויהיו ביקורתיים, שיהיו חופשיים בחשיבתם ושיטילו ספק במוסכמות הנראות "טבעיות". בכיתה אני תופסת את עצמי כמתווכת בין חומר לימוד לתלמידים; אני מנסה לתת להם את הבמה במרבית הזמן, ומעדיפה להקשיב או לעורר עוד שאלות ותהיות.

זו הדרך הקשה בהוראה, כי לפעמים אנו לא מסיימות את כל מה שתכננו. אבל האם אנו מלמדות לפי מטר רץ? האם לא עדיפה הוראה לרוחב ולעומק? ההתרגשות שלי מתלמידה שפותחת את פיה ומבקרת התנהגות מסוימת, מתלמידה שכבר בסוף כיתה י' מפגינה מנהיגות פמיניסטית או חברתית, ומתלמיד שכותב את דעתו האישית על טקסט ספרותי או על תופעה מסוימת באופן בוגר וביקורתי, גדולה יותר מהישג לימודי שנמדד בהספק חומר או בציון. אינני ממעיטה בחשיבותם של ציונים ואף דואגת שיושגו על הצד הטוב ביותר. אך אני מרגישה סיפוק גדול יותר כשאני צופה בתהליך ההתבגרות של תלמידיי מכיתה י' עד כיתה י"ב, כשכבר גיבשו דעות משלהם, כפי שאני ועמיתיי ייחלנו כשפגשנו אותם לראשונה בתחילת תיכון. וכל זה מביא אותי למחאה שלנו היום, בתקופת הקורונה, המחייבת אותי לספר קצת על תחילת דרכי בהוראה.

שלוש פעמים פוטרתי

שלוש פעמים פוטרתי מעבודתי בהוראה. בכל פעם שפוטרתי ראיתי חשיבות רבה, בכל צעד שקדם לפיטורים או בא לאחריהם, שתלמידיי ילמדו דרך המאבק שלי ומתוך הבנת עמדותיי, איזה אדם הם רוצים להיות ועל אלה ערכים חשוב להם להגן. משכורת וקידום אישי הם דברים חיוניים והם זכות של כל אדם עובד, אבל אסור שהם יכתיבו את החלטותינו הערכיות לגבי עצמנו ולגבי אחרים.

הפעם הראשונה שפוטרתי הייתה אחרי שלוש שנות עבודה בתיכון אחד בגליל. הייתי בהריון. הודעתי למנהל בית הספר שאני שובתת, כמו כל האוכלוסייה הערבית, ביום מחאה עליו הכריזה ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל כאות התנגדות להריסת בתים ולהפקעת אדמות. יום המחאה נקרא "יום האדמה והבית". המנהל עמד בתוקף בדרישתו, שנשמעה לי בטלפון כצעקות של אדם שאיבד עשתונות: "תביאי את הציונים היום!". לא היה לי ספק שאתחייב להחלטת ועדת המעקב ושלא אשבור שביתה. ובכל זאת, למרות שידעתי שמטרת אותו מנהל, כשליח של הממסד, הייתה לשבור את השביתה ולגרום לכך שכמה מהמורים יגיעו לבית הספר, נסעתי לשם למען התלמידים. נסעתי בארבעה קווי אוטובוס עד שהגעתי לבית הספר, רוגזת ונבוכה, ורק על תלמידיי חשבתי: איזה מסר אני מעבירה להם, כשחלקם יראה אותי נכנסת בשער בית הספר בזמן שביתה?

לפני שיצאתי מביתי, גזרתי ריבוע מנייר וכתבתי עליו בערבית: "אני עם השביתה", תליתי אותו בסיכה על חולצתי וכך נכנסתי לבית הספר. את "השיחה" עם המנהל, ששירת נאמנה את משרד החינוך ומנע ממורים ומתלמידים כל דיון בנושאים פוליטיים, אחסוך מהקוראים. פוטרתי למרות היותי בהריון. נשלחתי לפגוש את מפקח בית הספר, שתשאל אותי על "המעשה החמור" שעשיתי. השבתי שזו חובתי המוסרית והפדגוגית לכבד שביתה, וכי לדעתי כל מורה שלא שובת שולח לתלמידיו מסר שסולידריות היא מלה גסה. הסברתי שזו בגידה בעיניי לא לעמוד עם קבוצה מקופחת.

ציינתי את החשיבות המיוחדת כאשר מדובר במיעוט לאומי הנאבק למען השוויון ולמען זכויותיו הלאומיות. הוספתי שאת הציפייה שלי כי "גם אתה, אדוני המפקח, היית צריך לשבות באותו יום". המפקח רגז ואימץ נימה תוקפנית, בה האשים את אבי, המורה נימר מורקוס, אשר "חינך את בתו שלא כשורה" ושלח אותי לפגישה במחוז. נסעתי לחיפה, שם פגשתי את מפקח המחוז לשיחה קצרה מאוד שגם כללה רמיזה לשחיתות. תוך דקה אחת, בעל פה ולא בכתב, פוטרתי רשמית, למרות שמחיתי נגד הצעד המנוגד לחוק. בדקה השנייה הושחל המשפט האומלל: "אם את רוצה לעבוד, קודם כל שאביך יעסיק את פלונית אלמונית בבית הספר אצלכם בכפר". צחקתי, כי ידעתי מה תהיה תשובתו של אבי.

בפעם השנייה פוטרתי בעל פה ובלי מכתב פיטורים לאחר חודשיים של עבודה בבית ספר דתי בגליל. בהיותו מוכר, קיבל בית הספר מימון ממשרד החינוך. לימדתי כיתות חטיבה ותיכון. יומיים לפני סיום החודש השני לעבודתי, קרא לי מנהל בית הספר ואמר שקיבל הוראה לפטר אותי בטענה שלא הייתה לי תעודת הוראה. ציינתי שלרוב המכריע של המורות והמורים אין, כמוני, תעודת הוראה. תגובתו הייתה: "אלה ההוראות".

פניתי לסניף ארגון המורים בחיפה, שדרש לראות את מכתב הפיטורים כדי להמשיך בטיפול. חזרתי לבית הספר וביקשתי אותו. בהתחלה סרבו לתת לי כל מסמך, אבל כשלחצתי נמסר לידי מכתב שזו לשונו: "נודיעך בזה שלא התקבלת לעבודה בבית ספרנו". כמובן, טקסט כזה אינו מעיד שעבדתי בהוראה בבית הספר, והיה אפשר לפרשו כאילו מעולם לא עבדתי בו.

ומה עם תלושי המשכורת לחודשים ספטמבר ואוקטובר? על התלושים לא היה כל ציון שעבדתי בתפקיד מורה, ולכן היה אפשר להבין שעבדתי בכל תפקיד אחר, כמו ניקיון או מזכירות. בהיותי מתחילה וחסרת ידע על אודות זכויות עובדי הוראה, לא הבנתי את פשר "השכחה". חזרתי לארגון המורים ושם התנצלו שלא יוכלו לעזור לי. החלטתי לפעול לבד. התחלתי לתהות: "איזו הוראה קיבל בית הספר כדי לפטר אותי אחרי שכבר התחלתי לעבוד? באיזו לשון היא נכתבה? מה הם יודעים עליי חוץ ממה שנאמר לי בעל פה?". חשבתי על הפעילות הסטודנטיאלית שלי, על הפצת "זו הדרך" ו"אלאתיחאד" בשוק באר שבע פעמיים בשבוע, על כרוזים שהפצתי בשער האוניברסיטה, על ההשתתפות ביום האדמה ברהט ובתל שבע ובתהלוכות ארציות, על חולצות עם סיסמאות מהפכניות, וחשדתי שאלה "החיים האמיתיים" עליהם דיברו המורות שלי בתיכון.

הפגישה עם מר י"כ מהשב"כ

התייעצתי עם אבי, חלוץ מאבק מורים נגד הממשל הצבאי וממייסדי "סיעת המורים הפרוגרסיביים" בהסתדרות המורים בשנות ה-50. הוא אמר בפשטות: "לכי והיאבקי על זכותך!". החלטתי להתקשר למשרד החינוך בירושלים ולקבוע פגישה. וכך, בגיל 28, ישבתי מול מר י"כ, שאת שמו, תפקידו ופועלו למדתי רק אחרי חמש שנים, כשהפכתי פעילה למען זכויות מורים והוברר לי תפקיד השב"כ במינוי מורים ומורות ערבים.

השיחה עם י"כ התנהלה כך: "למה פיטרתם אותי?". "אין לך תעודת הוראה". "אבל לאף אחד אין תעודת הוראה!" "נכון, אבל אנו מתחילים בך!". "כן?". "כן!". "אתה יכול לתת לי מכתב פיטורים בכתב בבקשה?". "לא!". "למה?". "ככה!". אמר וחייך. יצאתי מהמשרד נחושה למצוא תעסוקה ומכללה שתסכים לקבל אותי ללימודי לקבלת תעודת הוראה בשנה אחת. בן זוגי היה מובטל לאחר סגירת מקום עבודתו וכבר נולד לנו תינוק. במשך שנה וחצי למדתי הוראה וקיבלתי רישיון הוראה, אבל לא לפני שפניתי במכתב ארוך לשולמית אלוני לאחר ששמעתי נאום שלה בכנסת, בו מחתה נגד פיטורים על רקע פוליטי. אלוני השיבה שאם ישנם מקרים כאלה, היא רוצה לשמוע עליהם.

מקום העבודה השלישי היה בית ספר תיכון בעיר מעורבת בגליל. הגעתי לבית הספר בשעה שבע וחצי בבוקר ופוטרתי בשעה אחת בצהרים. אני זוכרת שלימדתי חמש מתוך שבע שעות. בתחילת השיעור השישי נכנס המנהל, נבוך ועם מבט של ייאוש, וביקש שאצא מהכיתה כיוון שהעירייה אינה מאשרת את כניסתי לעבודה. הופתעתי ובכל זאת ביקשתי לעבוד עד סוף היום למען התלמידים – ללא תמורה. לפתע הגיח אדם שעד היום איני יודעת מי הוא, נעמד מאחורי המנהל ואמר, בעברית: "עכשיו לצאת". התלמידים נבהלו ועשו קצת רעש. כשם שלא קיבלתי מכתב מינוי, לא קיבלתי מכתב פיטורים. חיפשתי עבודה ולימדתי קורס אנגלית לבגרות במועדון מקומי בכפר סמוך, אבל ברוב ימי השנה הייתי מובטלת. בשנה זו הצטרפתי לסיעת המורים הדמוקרטים (סיעת חד"ש בהסתדרות המורים) והתחלתי ללמוד דרכה ובלימוד עצמי מה היא פעילות איגוד מקצועית ולמה היא חיונית.

בדרכו של פאולו פריירה

כשקיבלתי את המסמכים הרשמיים (תעודת הוראה ורישיון הוראה קבוע), הגשתי אותם לבית ספר תיכון בכפר נחף. לאחר ראיון במועצה המקומית נתקבלתי לעבודה, וכך התחילה דרך סלולה יותר בעבודתי במערכת החינוך. למדתי באופן עצמאי על הפדגוגים הביקורתיים, אימצתי את הערכים של פאולו פריירה ושל אבי ושלושת עמיתיו שפוטרו בגלל השתייכותם למפלגה הקומוניסטית ולסיעת המורים הפרוגרסיביים ובגלל התנגדותם לממשל הצבאי.

בשיחות עם אבא שאלתי אותו אם הוא ועמיתיו סיפרו לתלמידים על מעשיהם, על ההתנגדות לקיפוח על רקע לאומי, על אישוויון, על בתי הספר מפח ועל רצפות הבוץ, על תלמידים שלמדו מתחת למדרגות בדיר אלאסד ובבענה, על הסבל של המורים מול המפקחים ששירתו את מדיניות הממשלה בתקופה כה קשה בהיסטוריה של עמנו.

היום, ניצלתי את הזמן שנתפנה לי עקב משבר הקורונה, כדי לחשוב על הדרך שעשיתי. גם אני לא נדרשת לספר לתלמידי במסגרת השיעור על חשיבות המאבק של כל מיעוט לאומי למען זכויותיו, ועל קיפוח בתוכניות הלימודים שאינן מכירות בתלמיד ערבי כמי שנמנה עם מיעוט לאומי, ועל מדיניות חינוך שלא מכירה בהיסטוריה שלו ומעלימה כל זכר למשוררים ולסופרות שכתבו את סיפורו.

אבל הם ילמדו ממני, מהמסירות שלי אליהם, ומהתחייבותי כלפיהם. אני צופה שיגיעו לבגרות ויצליחו בחיים כאזרחים אחראיים, כאנשים ביקורתיים, כיוזמים או כמשתתפים במחאות היכן שיש קיפוח מכל סוג, וככאלה המעדיפים את טובת הכלל על האינטרס הצר והאנוכי. הם ילמדו ממני, בעיניהם, כשהם עוברים ועוברות בצמתים ובכיכרות ורואים אותי עם עוד נשים וגברים מפגינות נגד מלחמה, למען שלום, נגד רצח נשים, ובתהלוכת ה-1 במאי למען זכויות הפועלים ולמען צדק חברתי. אלה המסרים שארגוני מורים במאבקיהם צריכים להעביר לתלמידיהם ולתלמידותיהם.

משבר הקורונה פותח אופקים חדשים: חשיבה על החינוך בכלל, ועל החינוך הערבי בישראל בפרט. האידיאל שלנו איננו "הוראה מרחוק" – הוא הוראה מקרוב, בקרבת האדם וצרכיו.

ראודה מורקוסמח'ול

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב