במוצ"ש, 24 בפברואר נערכו בת"א במקביל שתי מחאות. ברחוב לוינסקי – עצרת גדולה נגד גירוש מבקשי המקלט ופינוי תושבי דרום ת"א מבתיהם, בהשתתפות של כ-20 אלף מפגינים (ר' תמונה, צילום: דרום ת"א נגד הגירוש), ואילו בכיכר הבימה נערכה, כמדי שבוע, ההפגנה נגד שחיתות שלטון הימין בהשתתפות כאלפיים בני אדם.
חלק מהפוקדים באופן קבוע את ההפגנות בהבימה הגיעו הפעם לדרום העיר. בהבימה התמלאו השורות במפגינים נוספים, מזועזעים מהגילויים המצטברים בעקבות חקירתם של מקורבי ראש הממשלה. אמנם לא כל המפגינים במוצ"ש היו תושבי תל-אביב, אך מדובר בהשתתפות ערה למדי בשתי מחאות בו זמנית שהמכנה המשותף להן הוא ההתנגדות למדיניות הימין. בת"א-יפו מתגוררים כ-430 אלף תושבים, ו-22,000 מפגינים ברחובותיה בערב אחד הם נתון לא רע בכלל.
עם זאת, נדרש ניתוח עמוק יותר של שני האירועים. במבט ראשוני אכן מדובר בשתי הפגנות נגד מדיניות הממשלה, אלא שבעצרת הוותיקה נגד השחיתות המסר היה אמורפי יותר: "נגד השחיתות", "לא ימין ולא שמאל – ישר". אפילו במטה התנועה הקיבוצית שברחוב דה וינצ'י, בקרבת הבימה, נתלתה כרזה גדולה: "לא ימין – לא שמאל – ישר". זו הייתה לשון הסיסמא של הפשיסטים בספרד בשנות ה-30 של המאה הקודמת!
אגב, ה"א-פוליטיות" לא מנעה ממפגיני מוצ"ש בהבימה להתפצל על רקע פרסונלי-פוליטי לשלוש מחאות מקבילות: בהבימה בהנהגת הצמד אלדד יניב (מפלגת העבודה, מייסד "השמאל הלאומי" לשעבר) וחנה קים (תומכת מרצ); בכיכר רבין – עשרות מתאספים סביב עו"ד אליעד שרגא, היו"ר-לכל-החיים של התנועה למען איכות השלטון; ובפ"ת, בקרבת ביתו של היועמ"ש, בהנהגת מני נפתלי (המגדיר עצמו איש ליכוד). כולם דואגים להזמין גנרלים ושוטרים בדימוס לשאת דברים.
המאבק ב"תיקי ביבי" הוא פוליטי בהחלט: תיק הסיגרים והשמפניה הוא מאבק נגד תפישה אנטי-דמוקרטית שהחוק חל על ההמונים אך לא על המנהיגים; תיק מוזס הוא מאבק למען תקשורת חופשית וביקורתית שאיננה שופר של אדוניה; תיק אלוביץ' הוא על מעילה במיליארד שקל מכספי כולנו לטובת טייקון המהלל לפי הזמנה את המנהיג ואשתו; פרשת הצוללות היא סיכון ביטחוננו, שיבוש הקצאת התקציב הצבאי כדי להזרים עשרות מיליונים למקורבי רה"מ.
אם נביט במכלול, זו איננה "רק שחיתות" כי אם עיוות וקלקול של המערכת השלטונית כולה. זה צדו האפל של שינוי המשטר בישראל. צדו הגלוי – החקיקה האנטי-דמוקרטית והתקצוב המפלה. המטרה היא הנצחת שלטון הממון והכיבוש. אילו היה בישראל שמאל ראוי לשמו, ולא "סמול" המפחד מצלו, היה מוציא את תומכיו למאבק עיקש
נגד ממשלה החותרת לשינוי המשטר. שמאל המפחד מפוליטיקה הוא שמאל המקבל את הגדרת המציאות של הימין, המתפרק מנשקו, המסרב להילחם ושאינו מסוגל לנצח.
לעומת הפיצול הקיים בקרב המפגינים נגד השחיתות, מתנהלת המערכה נגד הגירוש לעת עתה בהרמוניה.
ההרכב הגילי של המחאות שונה: בהבימה יותר מבוגרים וקשישים; במערכה נגד הגירוש – יותר צעירים. דומה לעתים כי בהבימה נלחמים את קרב העבר על ישראל-שהייתה ובלוינסקי את קרב העתיד על ישראל-שתהא. במחאה נגד השחיתות, נאבקים המתאספים למען מדינה מדומיינת שבשמה נלחמו בצעירותם; ואילו במערכה נגד הגירוש המסר הוא פוזיטיבי, קרי ישראל אחרת אפשרית. להפגנה המוצלחת ברחוב לוינסקי בדרום תל-אביב אבות רבים: העמותות התומכות במהגרים ובפליטים, תנועת עומדים ביחד ועוד. נוסף להם, רק כוח פוליטי-פרלמנטרי אחד התייצב, בינתיים, בהפגנה נגד הגירוש: חד"ש. קשה היה להתעלם מהכרזות האדומות של "לא לגירוש" שהניפו ישראלים ופליטים כאחד.
ההפגנה בלוינסקי הצריכה שילוב ידיים של שתי אוכלוסיות בדרום ת"א, ששיתוף הפעולה ביניהן אינו מובן מאליו. כהניסטים ופעילי להב"ה מנסים, זה שנים, ללבות בדרום ת"א גזענות נגד מבקשי המקלט. לתנועה נגד הגירוש נחוצה הדגשת המשותף לכל התושבים בדרום תל-אביב: הזנחת השכונות, היעדר שירותים, מיזמים כושלים (כמו התחנה המרכזית), פינוי תושבים והריסת בתיהם ללא פיצוי למען מיזמי נדל"ן של טייקונים.
הדגשת שותפות הגורל בין פליטותם של היהודים לבין פליטותם של הסודאנים והאריתראים מעוררת רגשות הומניטריים בקרב חלק מהאוכלוסייה היהודית, אך אינה מבטאת את הפן המעמדי של ריכוז הפליטים באזורי השכירות הזולה בעיר שבה שוכנת גם אוכלוסייה מזרחית, מסורתית וענייה. חיוני להבטיח למבקשי המקלט מקומות מגורים נאותים ועבודה מאורגנת לא רק בת"א. לכן, ההפגנה בשבת הייתה ראשיתו של המאבק בגירוש. לקראת המאבקים הבאים עלינו לחשוב על צורות מחאה שאפשר להרחיבן גם לאזורים אחרים ולאוכלוסיות נוספות.
כיוון שמספר מבקשי המקלט בישראל הוא קטן, כ-40,000, שהם פחות מחצי אחוז מהאוכלוסייה, והאבטלה בישראל היא הנמוכה זה עשרות שנים, מבקשי המקלט אינם תופסים מקומות עבודה של ישראלים. הסיבה לנחישות הממשלה לסלקם היא גזענית ולאומנית: כי הם שחורים ואינם יהודים. ממשלת הימין מחזרת אחר הלאומנים והגזענים באירופה וארה"ב, והופכת עצמה למודל, או לאור לגויים, עבורם.
אפרים דוידי ואבישי ארליך
הרשימה תתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב
