לוי ארגוב, מנהל חבל לכיש, כתב בעיתון "הבקר" (אוקטובר 1959) על המתיישבים יוצאי ארצות האסלאם בחבל לכיש: "לימדנו אותם לעשות חקלאות, אך לא לימדנום להקים קהילייה עם מוסדות דמוקרטיים ולקבל עול אחריות על עצמם. עד היום, לאחר 5 שנים, לא הוכשרו יישובי החבל להנהלה עצמית". בשורות הבאות אציג חלק מניתוחי את דפוסי התכנון החקלאי ויחסי העבודה במושבי חבל לכיש.
נשיא המדינה יצחק נבון בסיור בחממה בלכיש, 1980 (צילום: לע"מ)
בחבל לכיש הוכנסו חידושים משמעותיים בתחום התכנון החקלאי ותהליכי העבודה במשק. הם הותאמו, לדברי המתכננים, לצרכים ולאפשרויות של יוצאי צפון אפריקה. ראשית, במקום הגידולים החקלאיים המגוונים שהיו מקובלים במושבים עד אז, המתכננים החליטו לבסס את החקלאות במושבי–העולים של לכיש על מה שכונה "משק שדה": בעיקר גידולים תעשייתיים כגון כותנה וסלק–סוכר. המאפיין את משק שדה הוא שתוצרי הגידולים, בניגוד לחלב, בשר או ירקות, אינם מופנים לא לצריכה עצמית וגם לא לשיווק באופן פרטי לשוק, אלא נמכרים באמצעות שיווק מאורגן משותף. גידולים מסוג זה משתלמים לא בחלקות משפחתיות קטנות אלא בחוות גדולות היקף.
איפיון זה הוביל לשינוי המשמעותי השני בתחום הייצור: אמצעי הייצור – חלקות האדמה החקלאיות והציוד החקלאי – ניתנו למתיישבים לא מיד אלא בהדרגה, לאחר כמה שנים שבהן עבדו כשכירים בשטחי המושב שלהם עצמם, בחוות חקלאיות שניהלו חברות קבלניות. המתכננים טענו כי בדרך זו יוכשרו המתיישבים מבלי שייאלצו להתמודד עם קשיי ניהול משק עצמאי.
אלא שמאפיינים אלה, כפי שעולה מניתוח תהליכי העבודה, העמיקו את התלות של המיושבים במוסדות המיישבים. ההנחות האוריינטליסטיות, שהיו חלק בלתי–נפרד מתהליכי הקולוניאליזם הפנימי שבמסגרתם נשלחו רוב המהגרים מארצות האסלאם לפריפריה, עיצבו במידה רבה גם את תהליך העבודה החקלאית. על אף שהמתיישבים בלכיש קיבלו יותר משאבים יחסית למושבי עולים שהוקמו בראשית שנות החמישים, השפיעו הנחות מוצא אלה על עיצוב המרחב החקלאי וגרמו במידה רבה לכישלונו של הפרויקט. התכניות של המוסדות המיישבים ויחסי העבודה מִלכדו את העולים והקשו עליהם להפוך חקלאים עצמאים המסוגלים להתפרנס בכבוד. התפישות האוריינטליסטיות היו נבואה המגשימה את עצמה.
פרק הזמן שבו יועדו לעבוד כשכירים בחוות חקלאיות של חברות קבלניות נקבע לשנתיים. בפועל, היו מושבים שבהם נמשך שלב זה שנים רבות יותר. חשוב לציין, כי רק העולים חויבו לעבוד בחברות הקבלניות, בעוד שנוער "ישראלי" קיבל הכשרה חקלאית שמיד לאחריה הוקצו להם חלקות במושבים לעיבוד עצמאי. לאחר שלב "המשק המנוהל" החלו העולים בכמה מושבים לקבל באופן הדרגתי לרשותם את החלקות ואת אמצעי הייצור שהוקצבו להם. אז עברו לשלב שכונה "שלב הביסוס", כלומר שלב שבו המשקים נמצאו עדיין בטיפול שוטף של המחלקה להתיישבות, אולם כבר לא היו שכירים מטעם החברות. לפי התכנית, שלב הביסוס אמור היה להימשך כשלוש שנים, אך בפועל הוא ארך בכמה ממושבי העולים שנים רבות: היו בלכיש מושבים שבשנת 1972 עדיין לא הגיעו לעצמאות מלאה ונותרו בטיפול הסוכנות.
בתקופת המשק המנוהל, היו עולים שהגיעו כמעט לפת לחם מאחר שהיו תלויים לחלוטין באספקת עבודה מבחוץ. המדריכים ניסו לסייע בידם אף במחיר עימותים מול מעסיקיהם מהמוסדות המיישבים. המדריכים התלוננו על הלנת שכר שנמשכה לעתים חודשים מספר, ועל כך שהשכר לפועלים החקלאיים היה נמוך משמעותית מהשכר ששולם באותה עת לפועלים לא–מקצועיים בערים. הם גם יצאו נגד רעיון החווה כשלעצמו, שלטענתם יצר פרולטריון של שכירים במקום מתיישבים עצמאים, וניסו ללחוץ על המוסדות להקדים את יציאת המושבים לשלב הביסוס.
אך גם בשלב הביסוס הייתה מעורבות המוסדות המיישבים רבה: הם קבעו עבור העולים את סוג המשקים החקלאיים, פירטו מהן עבודות המשק והדריכו אותם כיצד לבצען, וכן ריכזו את שיווק התוצרת החקלאית ואת מכירת מוצרי הצריכה. ההיסוס של הגורמים המיישבים להתיר למתיישבים לנהל את המושב בעצמם, והחלטת המתכננים להעביר חלק מהפונקציות של השירותים מהמושבים למרכז הכפרי, צמצמו את היסוד הקואופרטיבי במושב ומנעו מחבריו את האפשרות לפתח עצמאות.
במילים אחרות, ההנחות המוקדמות של המוסדות על אודות תרבות העולים שמטו את הקרקע מתחת לאפשרות לתת להם לנסות לפתח מסגרת קואופרטיבית של ממש. בשיח הציבורי של התקופה עולה בבירור התפישה בדבר חוסר היכולת לפעול בהתאם לערכים שיתופיים הטבועה כאילו בנפשם של המתיישבים מארצות האסלאם.
סמדר שרון
