הוויכוח האמיתי בפוליטיקה של הארץ הזאת הוא לא על מדינת ישראל. מדינת ישראל הוקמה, מדינת ישראל קיימת; מדינת ישראל מוכרת בעולם; במדינת ישראל הכירו העם הפלסטיני עצמו ונציגיו, למשל בהסכם אוסלו; מדינת ישראל מוכרת בתוכנית השלום הערבית.
ראש עיריית נצרת, ח"כ תאופיק זאיד והמנהיג הקומוניסטי הוותיק תופיק טובי בהפגנת ה-1 במאי בנצרת (צילום ארכיון: אל אתיחאד)
הוויכוח האמיתי הוא לא על מדינת ישראל, הוויכוח האמיתי הוא על המדינה הפלסטינית. זו המדינה הפלסטינית שממשלת נתניהו מתנגדת להקמתה. ההתנגדות הזאת ממומשת בשתי צורות: ישנם ישרים האומרים: אנחנו נגד. נתניהו לא ממש אומר זאת, אבל כולנו יודעים שהוא מחויב לעשות את הכול כדי שמדינה פלסטינית לא תוקם. אז איך מונעים הקמה של מדינה פלסטינית עצמאית? מסיטים את הוויכוח למקום אחר. לא מתווכחים על המדינה הפלסטינית, אלא ממציאים ויכוח על ישראל. וכדי שיהיה ויכוח על מדינת ישראל, נתניהו הולך רחוק מאוד. בחוק הלאום הוא באמת הלך רחוק מאוד. למשל, הפגיעה במעמדה של השפה הערבית, יחד עם שורה ארוכה של מנגנונים פוגענים ומפלים נוספים.
צריך להגיד ביושר: חוץ מהסטת הוויכוח מהשאלה האמיתית, הקמתה של מדינה פלסטינית, לשאלה המדומה, לוויכוח המדומה על מדינת ישראל, יש לנתניהו רווח נוסף מהסיפור הזה, רווח פוליטי. אסטרטגיית ההישרדות של נתניהו מבוססת על מריבה עם הציבור הערבי. זו הדרך שלו לנצח בבחירות. הסתה לאומנית הייתה תמיד מפלטם של שליטים כושלים, וזו הדרך שגם נתניהו הולך בה. חוץ מזה, מובן שבלי משקלו של הציבור הערבי קשה להפיל את נתניהו. לכן, דה–לגיטימציה לערבים, הוצאתם החוצה מהמחנה ואמירה להם: אין לכם חלק במדינה זו – דה–לגיטימציה זו היא מהלך חיוני להנצחת שלטון נתניהו ושותפיו.
כמו תמיד ההתקפה על המיעוט מוצגת כהגנה על זכויות הרוב. גם עניין זה כולל מסך עשן והטעיות מכל סוג. הממשלה אפילו העזה לאזכר את החלטה 181 של האו"ם, החלטת החלוקה. בואו נעמיד דברים על דיוקם: אין שום קשר בין עקרונות החלטה 181, החלטת החלוקה מכ"ט בנובמבר 1947, לבין החוק של דיכטר ונתניהו והשקפת עולמם.
השיעור של המנהיגים הקומוניסטים
מה קבעה החלטה 181? קודם כול, היא קבעה את ביטול המנדט הבריטי, את עצמאות הארץ. היא קבעה הקמה של שתי מדינות דמוקרטיות, שיחיו זו בצד זו עם זכויות מובטחות למיעוט הלאומי בכל אחת מהמדינות: מדינה אחת, כביטוי לזכות ההגדרה העצמאית של היהודים הישראלים; מדינה שנייה, כביטוי לזכות להגדרה עצמית של הערבים הפלסטינים. ובשתיהן – זכויות מובטחות למיעוט לאומי. אלה הם העקרונות של החלטה 181.
ישנם בעם הפלסטיני, גם בעבר וגם בהווה, אלה שהתנגדו ומתנגדים להחלטת החלוקה. היו כאלה, וגם היום קיימת עמדה כזו. אני שייך למפלגה שתמכה ותומכת בהחלטה 181 ובעקרונות שלה. עוד בשנת 1947, הקומוניסטים היהודים והערבים בארץ תמכו בהחלטה זו. הקומוניסטים הערבים, שהיו מאוגדים אז בליגה לשחרור לאומי, קיבלו החלטה היסטורית וחשובה של תמיכה בהחלטה, שקראה להקים בארץ הזאת שתי מדינות. צריך להזכיר בהקשר זה את שמותיהם של תופיק טובי, אמיל חביבי, פואד נאסר, ג'מאל מוסא, רמזי כורי וחבריהם. אלה האנשים שבאומץ ידעו להגיד לעם הפלסטיני שאת ההחלטה הזאת נכון וצריך לקבל. כשאני מזכיר את שמותיהם, אזכיר עוד שם של איש יקר שהלך לא מזמן לעולמו, שהיה גם הוא חבר בליגה לשחרור לאומי, כמאל גטאס מראמה.
האנשים האלה ידעו להגיד לעם שלהם: את ההחלטה הזאת צריך לקבל עם כל הקשיים שבה. צריך לקבל אותה גם משום שאנחנו בעד עצמאות הארץ וביטול המנדט הבריטי, וגם משום שאנחנו באופן עקרוני בעד זכות ההגדרה העצמית לכל עם. הם הבינו שהחלופה להחלטת החלוקה לא תהיה פלסטין שלמה, כמו שהיו אולי אנשים שהאמינו, אלא קטסטרופה, כמו הקטסטרופה שקרתה לעם הפלסטיני, שעד היום הוא סובל ממנה – עם שחלק גדול ממנו עד היום פליטים. אצלנו יש כאלה שלא מבינים את הכאב הנורא הזה, את הכאב הכל–כך מובן והכל–כך טבעי של עם שחלק גדול מבניו הם פליטים.
אגב, עמדת הקומוניסטים הערבים הפלסטינים שהזכרתי הייתה עמדת המפלגות הקומוניסטיות בעולם הערבי כולו: המפלגות הקומוניסטיות המצרית, הלבנונית, הסורית, העיראקית. המנהיג של המפלגה הקומוניסטית העיראקית, יוסף סלמן יוסף (פאהד), הוצא להורג בתחילת שנת 1949 בידי המשטר של נורי סעיד, ששלט בעיראק בחסות הבריטים, בין היתר בגלל העמדה הנכונה, העקרונית והאמיצה שלו בשאלת הפתרון לשאלה של הארץ הזאת. ברור עכשיו שהאנשים האלה צדקו היסטורית.
על כמה מהאנשים שאת שמותיהם הזכרתי, קומוניסטים ערבים בארץ הזאת, נגזר גזר דין מוות בדיוק בשל העמדות האלה. הקומוניסטים הללו הם מופת של אומץ. רבים מבני עמם לא הבינו אותם אז. ואפשר להבין למה לא הבינו: הרי הארץ הזאת, לפני 150 שנה, 100 שנה, הייתה ארץ ערבית – אז מה פתאום צריך שתי מדינות?
היום כל–כך ברור שהקומוניסטים צדקו היסטורית. אבו איאד המנוח, אחד ממנהיגי אש"ף, אמר פעם שאם היו מקשיבים לצעירים האלה – לאלה שהזכרתי את שמותיהם –אם היו מקשיבים לדבריהם, כמה כאב וסבל היו נחסכים מהעם הפלסטיני.
בדיוק את הלקח הזה אני רוצה להציג היום לעם שלי, ליהודים בישראל. גם אצלנו הרי ישנם כאלה שמנופפים בסיסמאות: "ארץ ישראל השלמה", "הכל שלנו", "נכבוש את כל העולם". אלה שמדברים על ארץ ישראל השלמה ימיטו על העם שלי אסון. אני הולך באותה דרך שהחברים הערבים שלי הלכו בה לפני 70 שנה. אני אומר לעמי את מה שהם אמרו אז לעמם: רק פתרון שייתן מקום לשני העמים, רק פתרון שיעניק צדק אמיתי לשני העמים, יחיה בארץ הזאת.
זכות הגדרה עצמית
מבחינה היסטורית, בתחילת המאה ה-20 נולדו יחד שני עקרונות תאומים. הם נולדו עם כינון חבר הלאומים ב-1918: העיקרון האחד היה זכות ההגדרה העצמית; העיקרון השני, התאום, היה זכותו של המיעוט הלאומי. בשום מקום לא הייתה תפיסה שיכולה להיות הגדרה עצמית שאיננה כוללת בתוכה את ההכרה בזכויות המיעוט הלאומי. הזכויות של המיעוט הלאומי הן, אגב, לא רק זכויות אינדיבידואליות, שכן כל אחד שמורות זכויות אישיות; למיעוט לאומי יש גם זכויות לאומיות, זכויות של מיעוט לאומי. אי–אפשר להפריד בין שני עקרונות אלה.
גם היום אנחנו דוגלים באותה תפיסה. אנחנו בעד הזכות ההגדרה עצמית ונגד אפליה לאומית. זה כל כך הגיוני, זה כל כך פשוט וטבעי, שאנחנו לא נאפשר לאיש, כולל לא לממשלה זו, לבלבל את המוח. בחוק הלאום שהממשלה מנסה לקדם עכשיו העניין איננו כלל הגנה על היהודים, תמציתו – התקפה על הערבים.
במאבק נגד חוק הלאום צריכים לשתף פעולה כל האנשים שיש להם מחויבות כלשהי לתפיסה דמוקרטית. תפיסה דמוקרטית נבחנת בדיוק כאשר באים לתקוף את המיעוט, כאשר באים להסית נגד המיעוט. את החוק הגרוע, המסוכן והבעייתי הזה חייבים לעצור במאמץ משותף של כל אלה שחרדים לדמוקרטיה, של כל מי ששואף לעתיד אמיתי בארץ הזאת.
במה יש לעסוק
הכנסת הכריעה היום בשני עניינים רעים: התאגיד וחוק הלאום. ומה הכנסת לא עשתה היום? כל כך הרבה דברים היא לא עשתה היום; בכל כך הרבה בעיות אמיתיות של הציבור בארץ הזאת היא לא טיפלה היום: היא לא עסקה היום כלל בבעיית הדיור. בוטל אפילו הדיון שנקבע בוועדה של הכנסת בנושא ההגנה על שוכרי הדירות, כי זה לא חשוב. באמת, להגן על שוכרי הדירות זה חשוב?
כשאנחנו מדברים על משבר הדיור בישראל עלינו להבין שנדבך מרכזי בו זו העובדה שאנשים רבים לא רק שלא יכולים לקנות דירה, הם גם לא יכולים לשכור דירה, כי גם מחירי השכירות הם בשמים ואי–אפשר לעמוד בהם. אבל בזה לא עוסקים. למה שהכנסת תעסוק בבעיות של בני אדם? למה שהכנסת תעסוק בבעיות של מערכת הבריאות? אתם יודעים איזו מצוקה יש בבתי–החולים? במהלך הפגרה יצא לי ללוות בבית חולים בת משפחה מבוגרת, אישה בת יותר מ-90, ניצולת שואה. מיטתה בבית–חולים ניצבה במסדרון. זוכרים את הדיבורים על הזקנות והזקנים במסדרון? הם עדיין איתנו, לגמרי, אבל הכנסת לא עוסקת בזה. האם הכנסת גיבשה פתרונות לבעיות של מערכת הבריאות?
הכנסת לא עסקה גם במאבק הנכים. היו הפגנות בחיפה, בתל אביב, בירושלים, כנסים, אנשים זועקים. אפילו פה, מול הכנסת, נערכה הפגנה. אפשר וחיוני להעלות את קצבת הנכות לגובה שכר המינימום, כי גילינו הרבה כסף בעודפים שהצטברו בתקציב המדינה. כזכור, חוק בנושא אושר בקריאה טרומית.
אתמול נערך דיון על מצוקת האשפוז הסיעודי. הדיון היה חשוב, כי כל חברי הכנסת שהשתתפו בו אמרו שצריך להכליל את הביטוח הסיעודי בסל חוק ביטוח בריאות ממלכתי. זו הדרך היחידה להתמודד עם הבעיות. זו הדרך היחידה למנוע את התמונות האיומות האלה של הזנחה והפקרה של קשישים.
אני רוצה להזכיר שמצבם של הקשישים בישראל הוא על הפנים. רמת קצבת זיקנ בישראל היא בסדר גודל של 1,500 שקל. קשה מצבם של הקשישים בחברה הערבית. נכון שקשישים נעזרים בבני משפחותיהם, אבל רבות מהן חיות בעוני. אנחנו מדברים על שיעור עצום מהאוכלוסייה הערבית שחיה בעוני, יותר מ-50%.
אלה הם הנושאים שהכנסת צריכה לעסוק בהם; אלה הן השאלות שלגביהן דורש הציבור מאתנו תשובה אמיתית ורצינית. אבל בזה לא עוסקים, כי למה לעסוק בזה כשאפשר להמשיך ולפרק תאגיד? ולמה לעסוק בזה כשאפשר להמשיך פשוט להסית נגד ערבים, וללבות התלהמויות סביב סמלים ודמגוגיה לאומנית מסוכנת?
הפיל שבחדר כבר 50 שנה
בין הדברים שאיננו עוסקים בהם נמצאת גם בעיית הבעיות – הפיל הניצב במרכז החדר, אותו פיל שממשלת נתניהו עושה הכול כדי להתחמק ממנו: מציאות הכיבוש הנמשכת כבר 50 שנה. זו מציאות בלתי אפשרית כמובן למי שחי תחת הכיבוש בשטחים, לעם הפלסטיני; אבל זו מציאות איומה ונוראה גם לחברה הישראלית. הדרך היחידה לחיות באזור הזה כשסביבנו עמים ערביים המונים מאות מיליוני בני אדם, היא להגיע להסכם שלום היסטורי, לשלום צודק עם העם הפלסטיני ועם העולם הערבי.
השנה אנחנו מציינים 50 שנה לכיבוש של 1967, והיום צריכה להיות מהכנסת הקריאה: 50 שנה זה מספיק ודי. הגיע הזמן לשינוי גדול; הגיע הזמן לעשות את השנה ה-50 לשנה שבה נתקדם למקום של עצמאות לשני העמים, של שתי מדינות החיות זו בצד זו, למקום שבו ירושלים הופכת להיות עיר של שלום באמת, כאשר ירושלים המזרחית היא בירת פלסטין וירושלים המערבית – בירת ישראל.
זה האתגר הגדול הניצב בפנינו. ואם לא נדע להתמודד עם האתגר הזה, אין לנו עתיד בארץ הזאת, אין לנו קיום בארץ הזאת.
