מתי יבינו שטנקים אינם מחסלים זכויות לאומיות?

במאמרו "כמה הרג עד לתהדיאה" (ה"ארץ", 5.1), מצביע עקיבא אלדר על המטרה האמיתית למלחמה בעזה – סירובה של ממשלת אולמרט-ברק-לבני להגיע להסדר מדיני, הכולל פירוק כל ההתנחלויות ופתרון שאלת הפליטים לפי החלטות האו"ם. בהמשך תוהה אלדר, כמה ישראלים ופלסטינים ימותו, עד שהציבור בישראל ישתחרר מהאשליה, שבאמצעות טנקים ניתן לחסל את זכויותיו הלאומיות של העם הפלסטיני. להלן המאמר במלואו:  

"לפני שבוע בדיוק שאלתי כאן כמה פלשתינאים וישראלים צריכים למות עד שהצדדים יפסיקו את האש ויחתמו על תהדיאה 2? התשובה הגיעה, כביכול, בשבת, שעות ספורות לפני שצה"ל הסתער על רצועת עזה. חאלד משעל הודיע באמצעות אתר האינטרנט של עז א-דין אל-קסאם, שהוא מוכן לא רק ל"הפסקת התוקפנות"; ראש הלשכה המדינית של חמאס הציע לחזור למתכונת המעברים של 2005, כלומר להסדר במעבר רפיח מהתקופה שלפני ניצחונו של חמאס בבחירות והשתלטותו על האזור. הוא הביע נכונות להחזיר את הניהול במשותף למצרים, האיחוד האירופי, נשיאות הרשות הפלשתינית והחמאס.

נראה שראש הממשלה אהוד אולמרט לא שמע, או לא רצה לשמוע, חדשות מעין אלו. שוב הוא "הביט לאמהות בעיניים" והבטיח, כי שלח את ילדיהן לשדה הקרב רק לאחר שהממשלה מיצתה עד תום את כל הדרכים האחרות להחזיר את השקט לילדי שדרות. במקרה הטוב, אולמרט לא אמר את כל האמת. הכוח העצום נשלח לעזה לא רק, ואף לא בעיקר, כדי לפגוע בתשתית הצבאית של חמאס. המשימה העיקרית שהדרג המדיני הטיל על צה"ל היא לפרק את התשתית האזרחית של הארגון היחיד שמאתגר את שלטונו של מחמוד עבאס. לא בכדי ברק הגדיר את המערכה "מלחמה כוללת".
פגיעה אנושה בחמאס והורדתו על הברכיים היו כורח לא יגונה, אילו היה בכך כדי לקדם הסכם מדיני עם הזרם החילוני-הפרגמטי בשטחים. ואולם, גם אם משעל יצרף את חתימתו להסכם אוסלו ויחזיר לאבו מאזן את מפתחות המוקטעה בעזה, המציאות המדינית לא תשתנה. ממשלת ישראל – כמו קודמותיה ויש להניח שגם כמו זו שתבוא אחריה – לא תוותר על אריאל וגבעת זאב, שלא לדבר על העיר העתיקה של ירושלים. וכמובן, אף לא פליט זקן אחד לא יורשה לבקר בארץ הולדתו.
אין זה מקרה שאהוד ברק, זה שפעם התיימר להיות ממשיכו של יצחק רבין, אינו אומר שמבצע "עופרת יצוקה" נועד לצקת תוכן בתהליך השלום. במפגש שקיים לפני כמה חודשים בלשכתו עם קבוצת מזרחנים, הטיל שר הביטחון ספק גדול ברלוונטיות של פרדיגמת שתי המדינות לשני עמים. נוח לו מאוד במציאות השוררת בשטחים מאז ההמצאה הגאונית המכונה "רשות פלשתינית". ד"ר מנחם קליין, מחותמי יוזמת ז'נווה, נוהג לכנות אותה במרירות "פרוטקטורט ישראלי". המשימה תושלם אחרי שיו"ר העבודה ושר הביטחון ברק יעשה לשלטון החמאס בעזה מה שקודמו בשני התפקידים, בנימין בן אליעזר, עשה לשלטון הפתח בגדה במבצע "חומת מגן" באפריל 2002.
"מציאות ביטחונית חדשה" אינה אלא מסווה לשוני מתוחכם להמשכתה של מציאות קולוניאליסטית ישנה. ההרס והשנאה שישראל זורעת בשטחים הופכים אותה למציאות סומלית – אבן שואבת למיליציות קיצוניות דוגמת אל-קאעדה ובריונים שכונתיים. ספק גדול אם הפתח ייפול בפח השקוף ויסכים לחזור למשרדי הממשל בעזה על גופותיהם של נשים וילדים ועל סיפורי הגבורה של האחים הפלשתינאים. אחרי המלחמה נגד חיזבאללה אפשר היה לצפות שהישראלים, חובבי "ההרתעה", יבינו שבמלחמות מעין אלה, יחס של 100 הרוגים לעומת עשרה לרעתם נחשב אצל ארגוני גרילה לניצחון מפואר. ואחרי חשבון הדמים יגיע החשבון הכספי; במוקדם או במאוחר יימאס לאירופים ולארגונים וולונטריים לשקם את המציאות הכאוטית שישראל מכתיבה בשטחים.
השאלה שצריך לשאול איפוא היא כמה פלשתינאים וישראלים צריכים למות עד שהציבור הישראלי יתעורר מהאשליה החדשה-ישנה, שטנקים ומטוסים יכולים להנציח את הכיבוש. התשובה: כל עוד עם ישראל מצפה שהפלשתינאים ירימו דגלים לבנים – דגלים שחורים יתנוססו מעל ראשו".