בימים אלה יצא לאור בפרדס הוצאה לאור "קומוניסטים מזרחים, המערכה נגד אפליה עדתית ולמען הזכות לדיור", ספרה השישי של הכלכלנית והחוקרת החברתית תמר גוז'נסקי. הספר, ובו 8 פרקים, חושף את האופי ודרך הניהול של המאבקים החברתיים–עדתיים בשנות ה-50, ה-60 וה-70 של המאה ה-20 ואת תפקידם המרכזי של הקומוניסטים במאבקים אלה. להלן כמה קטעים מתוך הספר.

המחאה על האפליה וההדרה של מזרחים והמאבקים המגוונים נגדן הופיעו בזירה הישראלית בהקשרים שונים ובעוצמות שונות. מאבקים אלה התארגנו ברובם מלמטה בשכונות ובמעברות, ביישובי פיתוח ובמושבים, ובקרב יוצרים ואקדמאים.

מעברה ליד נהריה, 1952 (צילום: לע"מ)

עצמתה והיקפה של המחאה החברתית–עדתית הושפעו ישירות מהמצב הפוליטי הכללי ונפגעו בתקופות מלחמה ועימותי דמים. המערכה שניהלו הפנתרים השחורים בתחילת שנות ה-70 נקטעה בפועל עקב מלחמת אוקטובר 1973 (מלחמת יום הכיפורים). גם השילוב בכלכלה הישראלית של פועלים עניים יותר ומקופחים יותר (פועלים פלסטינים מהשטחים, מהגרי עבודה, פליטים) נתן אותותיו בהיקפה ובצורותיה של המחאה.

המאבקים בשנות ה-50 (במעברות, בוואדי סאליב, ביישובי עולים, בשכונות ת"א־יפו, שביתת הימאים), בשנות ה־60 (בשכונות, ביוזמות של הוועדה היוזמת של ועדי עובדים) ובשנות ה־70 (עובדי המגזר הציבורי, הפנתרים), התמודדו עם הדיכוי שהפעיל הממסד הממשלתי־עירוני. הממסד ניסה לרמוס את יוזמי המחאה ומשתתפיה באמצעות שימוש

תכוף באלימות משטרתית, במעצרים, במעקבים מצד שירותי הביטחון ובשיגור ביריונים.

בשנים לאחר מכן העדיף הממסד לרמוס מאבקים בכלים כלכליים־חברתיים־משפטיים כמו הפרטה, טיפוח אינפלציה, ספסרות בקרקעות, החוק לצינון שביתות, קידום העסקה באמצעות קבלני כוח אדם על חשבון העבודה המאורגנת ועידוד הניצול של מהגרי עבודה.

אחרי כארבעה עשורים של מדיניות שיטתית של הריסת בתים ביפו הערבית, החליטה עיריית תל־אביב־יפו במחצית שנות ה־80, במקביל לשימוש נמשך בצווי הריסה, לשים דגש בכלים כלכליים ניאו־ליברליים כמו מכירת רכוש ממשלתי באמצעות מכרזים למרבה במחיר, הפרטה וג'נטריפיקציה (דחיקת התושבים מהשכונה באמצעות בנייה יוקרתית). כלים אלה גרמו בעשורים האחרונים להאמרת מחירי הדיור ולדחיקת רגליהם של תושבים ערבים מהאזור המערבי לעבר מבנים ישנים ודירות שיכון בחלקים אחרים של יפו. תהליך דומה מופעל במאה ה־21 ובקנה מידה ארצי, כלפי תושבים יהודים בעלי הכנסה כלכלית נמוכה המתגוררים בבתי שיכון ישנים באמצעות הפרקטיקה של "פינוי־בינוי".

העדיפות שניתנת לאמצעים כלכליים ומשפטיים אין פירושה שבוטלה האלימות הממסדית. כאשר בתנאיי השוק הקפיטליסטי המתואר כ"זירה שוויונית" (כל אחד רשאי לרכוש דירה במגדל יוקרתי או לישון תחת גשר), מתקוממות קבוצות מוחלשות נגד מעמדן ונגד המדיניות כלפיהן — הממסד הפוליטי־משטרתי אינו מהסס להפעיל כלפיהן כוח. כך הופעלה אלימות משטרתית בשנים האחרונות נגד תושבי הכפרים הלא־מוכרים אל־עראקיב ואום אל חיראן, המתנגדים לפינוים, וגם נגד מפגינים יוצאי אתיופיה, המוחים על אפלייתם לרעה.

המפלגה הקומוניסטית בארץ, שהוקיעה את אפליית המזרחים (יוצאי המזרח, עולים מארצות ערביות) מאז תחילת שנות ה־20 של המאה ה-20, גילתה מעורבות במאבקים השונים בדרך של תמיכה פוליטית, סיוע לוגיסטי ומתן ביטוי בביטאוניה. במאבקים במעברות, במושבים ובמערכה בשכונות למען "דירה תמורת דירה", מילאו חברי מק"י תפקיד יוזם, מארגן, ומדריך.

השתלבותם של הקומוניסטים יוצאי בולגריה ועיראק במק"י בתחילת שנות ה-50 העניקה למפלגה ולתנועת הנוער שלה בנק"י קפיצה מספרית חסרת תקדים בחברות. פעילותם המסורה במעברות, בערי עולים, במושבי עולים ובשכונות, ותפקידם החברתי המוביל של קומוניסטים מזרחים הניבו תמיכה ציבורית שהשפעתה ניכרה גם שנים לאחר מכן.

השותפות של מק"י עם הפנתרים השחורים במסגרת חד"ש הייתה בשעתה פרקטיקה חדשה: שלא כמו בשנות ה־50 וה-60, התמיכה הפוליטית והפרלמנטרית של הקומוניסטים במאבק הפנתרים הבשילה לחזית פוליטית של מק"י עם ארגון מחאה עדתי־מזרחי.

היה זה ניסיון ליישם שותפות יהודית־ערבית על בסיס מצע דמוקרטי ולהעניק למערכה נגד אפליה עדתית מעמד מרכזי, בדומה לנושאים כמו המאבק נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, לזכויות העובדים והאזרחים, לשוויון האוכלוסייה הערבית ולשוויון האישה.

אולם השותפות הזאת, למרות חשיבותה בעת כינונה, לא מימשה ציפיות בדבר חיזוק מעמדם הן של הפנתרים השחורים כתנועה והן של כלל המרכיבים של חד"ש ושל השמאל המדיני והחברתי בישראל.

הנושא של האפליה העדתית ממשיך לעמוד על סדר היום של החברה הישראלית. בקרב המזרחים ישנן גם כעת קבוצות משמעותיות הפגיעות יותר לתהליכי הגלובליזציה ולמדיניות הניאו־ליברלית: פועלים במפעלי ייצור קטנים ובינוניים, עובדות במישרות זמניות וחלקיות, יצרנים קטנים ועצמאים, תושבי פריפריה ועובדי קבלן. מחפשי עבודה מזרחים נתקלים עד היום במיכשולים של דעות קדומות.

בסוף שנות ה-90 ומאוחר יותר, קמו התארגנויות של אקדמאים ושל יוצרים, ששמו דגש באפליה בתחומי התרבות, בהחייאת התרבות היהודית־ערבית, בסיפור ההיסטוריה של הקהילות היהודיות בארצות הערביות ובמאבק משפטי בנושא הקרקעות. הקשת הדמוקרטית המזרחית ריכזה את פעילותה בניתוח חברתי־היסטורי ואידיאולוגי של האפליה העדתית, בעתירות למערכת המשפט ובעידוד תרבות יהודית–מזרחית. ב-2013 החלה לפעול מסגרת של משוררים מזרחים בשם ערס־פואטיקה, שנענו ליוזמתה של המשוררת עדי קיסר. שירתם החברתית המזרחית זוכה בתהודה ציבורית.

לניסיון הייחודי של הקומוניסטים בחיבור התארגנויות ספונטניות למערכות עקביות וממושכות כמו אלה שנוהלו בשנות ה-50 במעברות ובת"א־יפו ובקרב הפועלים ותושבי שכונות העוני היו כמה מאפיינים חשובים:

ראשית, יוזמת המערכות החברתיות צצה בשטח — במקום העבודה, בשכונה, במעברה, בקרב אוכלוסייה מופלית לרעה;

שנית, בהנהגת המערכות נטלו חלק פעילים קומוניסטים בעלי ניסיון עבר בתחומי מאבק שונים, שגילו מסירות ורגישות;

שלישית, גם כאשר קבוצה ממוצא עדתי מסוים הייתה דומיננטית במערכה, ההנהגה דאגה לכלול בה את כל הנפגעים שחיו באותו מרחב, ללא הבדל מוצא, שפה ותרבות;

רביעית, דרכי המאבק הותאמו לתנאים הייחודיים של המקום ושל התקופה;

חמישית, נעשה שימוש בכלים של הדמוקרטיה הבורגנית כמו חופש ביטוי וזכות הפגנה לארגון מאבק לא־אלים, אך כזה שאינו נכנע לאלימות מצד השלטון.

ששית, החיבור בין מאבקים למען מטרות דומות שהתקיימו, למשל, במעברות שונות, בשכונות שונות, בקרב אנשים ממוצא שונה, נבנה במידה משמעותית הודות לקשרים בין הפעילים במק"י וידידיה.

הניסיון של המאבקים העדתיים־חברתיים־פוליטיים מלמד כי אין בכוחה של מערכה עממית והתארגנות דמוקרטית, שבמקרים מסוימים גם משיגה תוצאות (כמו, למשל, העלאת שכר, פיצוי על היוקר, שיכון למפוני המעברות, ביטול הממשל הצבאי, הנהגת קצבות ילדים וביטוח אבטלה, לימוד חינם בגני ילדים לבני 4-3, העלאת קצבות), לבטל תהליכי עומק בחברה הקפיטליסטית.

כל עוד לא נעשה היפוך מן היסוד של הפירמידה הכלכלית־חברתית הקפיטליסטית, התופעות של ניצול, דיכוי ואפליה משנות צורה (מעבר מכלים של דיכוי פוליטי־מינהלי לכלים כלכליים נסתרים יותר, מתוחכמים יותר ויעילים יותר), אך אינן עוברות מן העולם.

לפי נתונים רשמיים, בשנים 2016-2000 גדל התוצר המקומי הגולמי (במחירים שוטפים) ב-125% בעוד שהשכר הממוצע השוטף עלה באותה תקופה ב־50% בלבד. באותה עת, בולטים בחומרתם הפערים בהכנסה משכר בקרב השכירים עצמם: ב-2015, הכנסתם החודשית הממוצעת משכר של שכירים מזרחים הייתה 87% מהכנסתם של שכירים אשכנזים; של שכירים ערבים – 47% מהכנסת האשכנזים, ושל שכירים יוצאי אתיופיה — 43% ממנה.

הבנת ההקשר המעמדי של הקיטוב החברתי (הון ושלטון מול השכירים) ושל הפערים המתרחבים בהכנסות וברכוש העמיקה את אחיזתה בעולם המושגים הרווח בישראל, כפי שהוכיחה המחאה החברתית של 2011.

בעקבות מחאה רבת היקף זו, הואץ, למשל, התהליך של התארגנות עובדים בחברות ייצור ושירותים; נערכו הפגנות של יוצאי אתיופיה נגד אפלייתם; המאבק להעלאת שכר המינימום הוכתר בהצלחה; הנכים השיגו הישגים במערכה ממושכת להעלאת קצבת הנכות לגובה שכר המינימום; התרחב הזעם הציבורי כלפי השחיתות המאפיינת קשרי פוליטיקאים ממוסדים וטייקונים ישראלים וזרים.

הנחלת הידע לגבי המערכות העממיות נגד ניצול, נישול, אפליה והדרה שנוהלו בתקופות שונות והפקת לקחיהן – עשויות לתרום להשגת הישגים במערכות דומות היום ובעתיד.