תיאוריות פמיניסטיות רבות הושפעו מקביעתם של מרקס ואנגלס, לפיה מבנה המשפחה והיחסים המקובלים בין נשים לגברים אינם ביטוי ליחסים טבעיים, אלא תוצר של תנאים היסטוריים ספציפיים, ולכן אף הם ניתנים לשינוי. ואולם, לא מעט אסכולות מרקסיסטיות המעיטו לעסוק בשאלות של מגדר ודיכוי נשים. אך במרוצת השנים פעלה רשימה מרשימה של הוגות בתנועה המרקסיסטית, וביססה את ניתוחן על החוויות של נשים עובדות ועל הצורך לשלב בין המאבק לשחרור העובדים לבין המאבק לשחרור האישה.
ח"כ תומא–סלימאן בעת ההרצאה על מקרסיזם ופמיניזם שנערכה בגדה השמאלית ב-1 באוגוסט 2018 (צילום: זו הדרך)
הפטריארכיה, כמו אופני שליטה אחרים, משתמרת באמצעות מבנים אידאולוגיים ואלימות הנוכחים במישורים חברתיים רבים. מנגנונים אלו מְחַבְרֵתִים נשים וגברים לנהוג לפי נורמות המשעתקות והמצדיקות את המבנה החברתי, ומפעילות לשם כך אלימות בדמות הדרת נשים ממרחבים ציבוריים, הכפפתן למבנה המשפחתי, היחס לגוף בפרסומות, סחר בנשים או קיצוץ תקציבים למקלטי נשים.
בניגוד לשיח הזהויות הנשען לרוב על ניתוח פוסט–מודרני וליברלי, רואה המרקסיזם בדיכוי נשים וקבוצות חברתיות נוספות מציאות חומרית והיסטורית. לכן, הפמיניזם המרקסיסטי מנתח את ההוויה החומרית של נשים בחברה הקפיטליסטית, בוחן את ההקשרים המערכתי וההיסטורי שלה, ומבקש להציע פוליטיקה המקשרת את המאבק נגד הדיכוי הפטריארכלי למאבק נגד הדיכוי המעמדי. המרקסיזם אינו מציע פוליטיקה של זהות נשית מול זהות גברית, או פוליטיקה המנסה רק לקדם נשים בשיטה הקיימת, אלא כזו השואפת לעקור את השיטה הפטריארכלית מייסודה.
במסגרת הפמיניזם המרקסיסטי אין הסכמה לגבי אופי הניתוח של הדיכוי של נשים. אציג בקצרה שלוש תשובות מבוססות של זרמים מרכזיים בפמיניזם המרקסיסטי העכשווי:
גישה ראשונה, הגישה האקונומיסטית (מבקריה מכנים אותה "רדוקציה כלכלית"), רואה בדיכוי המגדרי של נשים נגזרת הכרחית של הניצול המעמדי ושל חתירת הקפיטליזם למקסם רווחים. הפיצול המגדרי של מעמד העובדים מבטיח שעובדות ינוצלו כפליים ושמעמד העובדים בכללותו יהא מפוצל וחלש יותר.
נשים, בישראל כמו בשאר העולם, הן הרוב בקרב העובדים העניים. הקפיטליזם מראשיתו התפתח על גבם של נשים וילדים במפעלי היזע הראשונים. לפי גישה זו, המאבק הפמיניסטי לשחרור נשים הוא חלק מהמאבק הסוציאליסטי לשחרור העובדים, ועל מנת שהמאבק יצליח עליו לאחד את העובדים והעובדות ולדרוש שוויון מגדרי כדי לא ליפול בפח ה"הפרד ומשול" של הבורגנות.
הגישה השנייה מכונה תיאוריית השיטה הכפולה, ולפיה קיימות שתי מערכות חברתיות מקבילות הנשענות על שני דיכויים נפרדים. גם הפטריארכיה היא מבנה מטריאליסטי, אך היא מתקיימת באופן עצמאי מהמבנה המעמדי. ישנן הצטלבויות ובפועל שתי המערכות מחזקות זו את זו, אך בייסודן הן נבדלות. לכן מאבק סוציאליסטי ומאבק פמיניסטי מצריכים אסטרטגיה של יצירת בעלי ברית בין המאבקים הנבדלים, בלי להכפיף אחד למשנהו.
מול שתי גישות אלה עומדת גישה נוספת הקרויה גישת השעתוק החברתי. לפיה, דיכוי מגדרי ודיכוי מעמדי הם צדדים שונים של שיטה אחת הפועלת בשני מישורים במקביל: הניצול המעמדי הנובע מתהליך הייצור, והדיכוי המגדרי הנובע מתהליך השעתוק החברתי. דיכויים אלה קשורים באופן יסודי ומבני, אך אינם נגזרים זה מזה.
שעתוק חברתי הוא התהליך שבבסיסו מיוצר מחדש כוח העבודה, אך למעשה כולל את כל המנגנונים והפעולות שדרכם אנשים, משפחות וקהילות "משעתקים" או "מייצרים" עצמם מחדש, יום אחר יום ודור אחר דור: גידול ילדים, פעילות פנאי ומנוחה, אחזקת משק בית, קניות, בישול, ניקיון, חינוך, טיפול רפואי, דאגה לזקנים; קרי, הקיום השוטף של העובדים והעובדות ברמה הביולוגית, הרגשית והחברתית, כך שיוכלו להמשיך לעבוד ולהעמיד דור נוסף של עובדים.
בכך גישה זו חוזרת לבחון את ההנחות של ביקורת הכלכלה הפוליטית של מרקס, שיצאה נגד הכלכלנים הבורגניים שהתייחסו לשוק במנותק מהחברה. הקפיטליזם, לפי מרקס, מתקיים בתהליך הייצור, תוך ניכוס כוח העבודה העודף של העובדים, אך קשור גם בתהליכי החלוקה, הצריכה והשעתוק. כך לדוגמא, ערך עבודה של שמונה שעות צריך לספק גם את הייצור מחדש של כוח העבודה למחרת. בקפיטליזם משועתקים ההון וגם המעמדות המקיימים אותו.
אי אפשר להבין את הקפיטליזם או את הפטריארכיה בלי להבין מהי העבודה המצופה מנשים. בעוד שהגישה האקונומיסטית ראתה בעבודה הביתית נגזרת של יחסי הייצור, ובעוד שגישת השיטה הכפולה בחנה את היחסים החברתיים של העבודה הביתית במנותק מיחסי הייצור, גישת השעתוק החברתי ניסתה למצוא מבנה תיאורטי אחד שיקיף את שני אופני הדיכוי, כך שיכלול וישלב את המאבק על השליטה בגוף ובעבודה היוצרת של נשים מחוץ לשוק הפורמלי – מעבודת בית ועד להריון.
הפמיניזם המרקסיסטי מאפשר לנו בדרך זו לחשוב מחדש על כלל השקפת העולם המרקסיסטית במאה ה-21: במקום לתעדף הגדרה חברתית אחת על השנייה או לצרף מאבקים, מחברת התפישה של הכלכלה הפוליטית המרקסיסטית את כל הממדים והצורות בהם אנו מקיימים את החברה שלנו. החוויה החומרית של יחסים חברתיים תמיד תכלול מגוון של קטגוריות המתקיימות בו זמנית. "הקונקרטי הוא קונקרטי כיוון שהוא הריכוז של הרבה מאפיינים, ולכן אחדותו של המגוון", כתב מרקס.
התשובה לאתגרים הממשיים שמציבה פוליטיקת הזהויות בפני המרקסיזם היא אותה בחינה מערכתית, יסודית ורחבה המכילה מגוון של חוויות חברתיות, והמנסה למצוא פתרון שיטתי, כולל ומאחד מתוך המגוון הזה. במקום לוותר על הפרויקט המרקסיסטי כ"אידיאולוגיה גדולה" המציעה הסבר כולל ושינוי מבני של החברה, עלינו להתמודד עם האתגר ולספק הסבר פוליטי מאחד, אך כזה שאינו מוחק או מכפיף.
מול השמאל הליברלי שנסוג לתפישה צרה של ה"פוליטי", מתעקש המרקסיזם לבחון את מארג יחסי הכוח המעצבים את החברה על כל היבטיה – מיחסי עבודה למבנה המשפחה – כמערכות פוליטיות הניתנות לשינוי, ולהציע להן חלופות מהפכניות.
עמרי עברון
קטע מהרצאה שנשא הכותב, בעת שהופיע עם ח"כ עאידה תומא–סלימאן (חד"ש – הרשימה המשותפת) במפגש הפתיחה של קורס הקיץ "מרקסיזם במאה ה-21" שיזם סניף ת"א של מק"י. הדברים יתפרסמו בגיליון "זו הדרך" הקרוב
