בדצמבר 2017 הודיע שר העבודה והרווחה חיים כץ על כוונתו להלאים את המעונות שבאחריות רשות חסות הנוער. בפועל רק העמיק השר כץ את ההפרטה, והעביר לניהול חברת כוח האדם דנאל את מרבית המעונות. מהלך זה פגע באופן משמעותי בעובדים וגרם לעזיבתם של רבים ומנוסים.
אנשי משרד הרווחה מוסיפים עתה חטא על פשע: למרות הביקורת הקשה שספגה בבית הדין המנהלי, התכנסה שוב ועדת המכרזים (אותה ועדת מכרזים), והחליטה על העברת מעון נוסף, נווה חורש, לידי דנאל. נווה חורש היה מעון הדגל המופתי והפרטתו תגרום להרס סופי של רשות חסות הנוער. לא במקרה נמנים עם עובדי מעון זה חברים רבים בהנהגת ועדי עובדי חסות הנוער; ובינם גם אני.
זה מהלך שמטרותיו האמתיות – ריסוק סופי של התארגנות העובדים שלנו, אותה בנינו משך כמעט עשור, והמשך סגירת חשבונות עם עמותת ענב, המפעילה הקודמת של המעונות. עבור אנשי משרד הרווחה, העובדות והעובדים אינם חשובים, גם לא הנערים במצוקה. הם מתעניינים רק בסטטיסטיקה באמצעותה אפשר לצייר מצג שווא של תיקון ושל שיפור השירות.
הפגנת עובדי חסות הנוער בירושלים, 2015 (צילום: כוח לעובדים)
בחצי שנה האחרונה, מאז המהלך האלים של משרד הרווחה כלפי העובדים, מתהדר המשרד בתפוסה של 95% מהמעונות. אני יכול להתווכח עם הנתון הזה, אבל לא זה העיקר. חשוב יותר לדבר על המחיר שמשלמים הנערים ואנשי צוות האמונים על הטיפול בהם.
אנו נאלצים לקלוט לפעמים גם שלושה נערים בשבוע בכל קבוצה. זאת, תוך כדי קליטה של עובדים חדשים וחסרי ניסיון במקום העובדים הוותיקים שעזבו בפברואר. נקלענו למצב בלתי–נסבל: כמות הבריחות במעון נווה חורש צמחה לממדים מבהילים. באפריל האחרון, חצי מנערי הקבוצה שלי שהו מחוץ למוסד. מאז, באופן עקבי נוטשים חניכים את המעון. יש נערים שלא זכיתי לפגוש אפילו, כיוון שברחו ביום
שבו נקלטו. בשתי הקבוצות הנוספות המצב דומה למדי.
אין כלים, זמן ויכולת לקלוט בצורה מיטבית ולסייע לנערים שממילא מגיעים במצבי משבר. נווה חורש כעת הוא מעין שחזור של הכאוס ממנו באו, בתוספת של לחץ, של משמעת, של כללים קפדניים ושל דינמיקה חברתית מורכבת וסוערת. כל אלה אחראים לרמה גבוהה של מתח וחרדה, הגורמים לריבוי של אירועי קיצון במעון: ניסיונות של פגיעה עצמית, ניסיונות פגיעה בצוות, שוטטות, מקרי אלימות ופתיחת תיקים חדשים במשטרה. המצב הזה מייאש. כיצד קורה, שוב, שלנו העובדים, הנקרעים תחת המעמסה הנפשית, אכפת יותר משאכפת לכולם?
אחד הנערים החדשים, הסובל מבעיות נפשיות חמורות, טיפס לפני שבועיים לגג הביתן בו שוהה, ולתדהמת הצוות שנכח במקום קפץ וריסק את רגלו. בשבוע שעבר שבר נער חדש והרס את כל שנקרה בדרכו, ובסופו של דבר תקף גם שוטר שהגיע כדי לעצור אותו. על זה איש לא יספר לכם. ככה מצילים נוער בסיכון?
כל אנשי הטיפול במעון, ותיקים וחדשים, זוטרים ובכירים, מודעים לתהליך זה ומודאגים ממנו. בשיחות מסדרון שקטות, רבים מותחים ביקורת חריפה על אנשי משרד הרווחה. לא רק במעון, כי אם בכל מסגרות חסות הנוער, שולט הפחד. בשקט–בשקט, מודים לא מעט אנשי טיפול ותיקים כי ישנה אווירה אלימה מצד אנשי המשרד, אך מנהלי המסגרות חוששים לעורם ומיישרים קו עם המדיניות הממשלתית.
חשוב להדגיש: הפעלת שירותי רווחה וחינוך במכרזים זו שיטה מושחתת מהיסוד. שיטה זו הופכת עובדים לשקופים וחסרי משמעות, לעבדים הניתנים להעברה מיד ליד תוך פגיעה עקבית בשכרם ובתנאי ההעסקה שלהם. שיטה זו נועדה להעניק מינימום שירות במינימום השקעה, לבטל כל ביטחון תעסוקתי, לרוקן מתוכן מדדים של צבירת ותק, לחסל כל אחווה במקום העבודה ולגרום לתחלופה גבוהה של כוח העבודה. ומאחר שמדובר בטיפול בנוער בסיכון – העניין הזה הופך קריטי במיוחד.
כל שנותיי בנווה חורש לא זכורה לי תקופה כה קשה ומתסכלת. המעון שהיה ידוע כמעון מוביל מבחינה מקצועית, שהיה ידוע ביציבותו, בשקט ובאווירה המשפחתית ששררה בין כלל עובדיו ותרמה רבות לתחושת הביטחון של הנערים החוסים בו, נהרס עקב החלטות בריוניות של משרד העבודה והרווחה.
אך בכל פעם שאני כמעט מתייאש, אני נזכר בנערים שחוו גיהינום של חיים וכעת אין מי שישמע וישמיע את קולם. הנורא מכל – שהם עצמם לרוב אינם קולטים שהמערכת ממשיכה לדפוק את חייהם. בכך לא אשמים אנשי הצוות הטיפולי, כי אם אנשי משרד הרווחה הנתלים ביעדים כלכליים גרידא, ומנחים אותם מאבקי כוח ואגו.
מי יעצור אותם? אנחנו ניסינו. באמצעות מאבק ציבורי קשה שגבה מאיתנו מחיר כבד, פעלנו לשנות את הגזירה המרה שגזרו עלינו ועל בני הנוער אנשי ה"רווחה". מי יעצור את משרד הרווחה מהמשך ההרס של מעונות הנוער? מי ידאג, באמת, לבני נוער בסיכון כשאנשי המשרד עסוקים בסטטיסטיקה ארגונית, בכיפופי ידיים ובמאבקי אגו?
אלה שמות האחראים להרס רשות חסות הנוער: השר חיים כץ; המנכ"ל אביגדור קפלן; הסמנכל"ית והאחראית לרשות חסות הנוער אלין אלול; סמנכ"ל התפעול משה שוקרון; וראש מטה הסמנכ"ל נפתלי יעבץ. לזכור ולא לשכוח!
אלברט סופר
