השבוע המריאו שישה מחברי הרשימה המשותפת לבריסל ונועדו עם שגרירים ושרים באיחוד האירופי. יו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה (חד"ש), מסר: "המאבק שלנו בחוק הלאום ימשיך בכל החזיתות. שמירה על הזכויות שלנו כמיעוט לאומי איננה עניין פנימי". לעודה הצטרפו יוסף ג'בארין ועאידה תומא-סלימאן (חד"ש), מסעוד גנאים (רע"ם), ג'מאל זחאלקה (בל"ד) ואחמד טיבי (תע"ל).
הנסיעה הנוכחית היא המשך לסבב פגישות קודם של חברי הכנסת תומא-סלימאן וג'בארין עם בכירים באיחוד האירופי בעניין חוק הלאום. לאחר שתוכן פגישות אלה דווח בתקשורת (26.8), פנה ח"כ עודד פורר (ישראל ביתנו) ליועמ"ש בדרישה לחקור את חברי הרשימה המשותפת בגין "פגיעה ביחסי החוץ של ישראל". ח"כ ענת ברקו (הליכוד) קראה "להסיר את הכפפות ולהחרים גם אותם". גדול המסיתים, כצפוי, היה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהצהיר: "יצא המרצע מן השק. גבאי ולפיד, ראשי השמאל, צריכים להסביר לציבור מדוע הם בעד הפלסטינים ונגד חוק הלאום".
ההזדנבות מצדה השמאלי של המפה הפוליטית הציונית לא איחרו לבוא: יו"ר המחנה הציוני, אבי גבאי, טען כי "חברי הרשימה המשותפת ממשיכים להשמיץ את המדינה שלנו בכל מקום. נמשיך להילחם בתופעה הזאת"; חברת סיעתו, יו"ר האופוזיציה ציפי לבני, הבטיחה כי "תתייצב נגד הניסיון של הח״כים הערבים לפעול נגד ישראל". שוב נעמדו "ראשי השמאל" לימין נתניהו ונענו לאתגר שהציב האחרון, כלומר נפלו למלכודת שטמן להם. בדבריהם, כפי שרמז נתניהו, הצדיקו באופן עמוק את חוק הלאום, גם אם כלפי חוץ התנגדו לו בשם "ישראל השפויה של פעם" ונופפו במגילת העצמאות.
יאיר לפיד (יש עתיד), המייעד את עצמו להחליף את נתניהו, כינה את הפנייה לאו"ם "חרפה וחתרנות". ח"כ איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני) אף טענה כי "הניסיון להשתמש בחוק הלאום כדי לייצר דה-לגיטימציה של ישראל גרוע לא פחות מחוק הלאום עצמו", והוסיפה כי "טוב יעשו חברי הרשימה המשותפת אם את המאבקים שלהם ישמרו לכנסת ולכיכר רבין ולא יעבירו אותם לחו"ל". אגב, את הפגנת ועדת המעקב בכיכר רבין בחרו נציגי המחנה הציוני להחרים.
מרצ לא הצטרפה למסע ההסתה, ומכיוונה לא נשמעו דברי בלע כמו מחברותיה לספסלי האופוזיציה, אך שתיקתה הרועמת בלטה. ח"כ מוסי רז (מרצ) היה היחיד, כמו במקרים רבים אחרים, שהתייצב לצד חברי הכנסת של חד"ש והרשימה המשותפת בתגובה למסע הסתה בן יותר משבוע. מיו"ר מפלגתו, תמר זנדברג, לא נשמע ציוץ (במציאות או בטוויטר). כך גם יתר חבריה לסיעה, שידעו לגנות בקול רם את חוק הלאום, אך ברגע האמת בחרו שלא לצעוד לקרב ולהפקיר את הציבור הערבי ואת נציגיו.
במערכה העקרונית, לא זו שהתנהלה במליאת הכנסת בהצבעה ב-19 ביולי, אין באמת פערים גדולים בין נתניהו, ליברמן, לפיד, גבאי ולבני. אפשר לספר שהאחרונים חוששים
ועסוקים בתרגילים אריתמטיים (עד 61) לקראת הבחירות של 2019, אך זו לא התמונה כולה. בשאלת הזכויות הלאומיות של המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל, בשאלת היחס בין הציונות למדינה, בשאלת הזכויות על הקרקע או בשאלת "ההתיישבות" בישראל – ראשי האופוזיציה הציונית חלוקים עם שקד, בנט וליברמן בעיקר סביב הדרך.
הם מתקרנפים יחד עמם על מנת לקושש קולות ולהתנער מהתדמית השמאלית שדבקה בהם, אך במובנים רבים הם אינם מערערים על רוב סעיפי חוק הלאום. אחדים מהם התבטאו באומרם כי "אין צורך בחוק הלאום", או כי החוק הוא ביטוי ל"פאניקה". לא לגזענות, חלילה, בטח שלא לאפרטהייד. ואכן כך: לשיטתם, מערכת הגזל שמיישמת מדינת ישראל מראשיתה עבדה "טוב" מספיק, אולם את המעבר לאפליה כמו-חוקתית אין יכולים אנשי המחנה הציוני להכיל עוד. בבואם להתנגד לחוק הגזעני, הם אינם מבקשים לערער גם על מערכות קודמות של אפליה וגזענות ממוסדות, אלא מסתפקים בדרישה להשיב את המוכר על כנו ולצבוע אותו בצבעים שקריים של אוטופיה.
מובן לי מדוע יכולה פנייה למוסדות בינלאומיים להפחיד רבים מאזרחי ישראל: איש אינו רוצה לחיות במדינה מבודדת ומגונה. אך חוק הלאום איננו עניין ישראלי מקומי או פנימי בלבד שכן טמונות בו השלכות מרחיקות לכת על אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים, שהם מיעוט לאומי, ועל הפלסטינים בשטחים הכבושים, וגם על אופייה של המדינה ומכאן גם על אזרחי ישראל היהודים.
לכן גם המאבק בחוק (כחלק מהמאבק למען שלום, שוויון וצדק) אינו אמור להיות תחום לגבולות של מדינת ישראל, ולבטח לא של השיח היהודי המתנהל בעברית. וושינגטון, בריסל ופריז הן זירות לגיטימיות, גם אם לא היחידות, בהן מתנהל מאבק על אופי החיים בארץ הזאת – המאבק בין דמוקרטיה לאפרטהייד. אנחנו גאים לבחור בדמוקרטיה.
יוסף לאור
הרשימה תתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב – מיוחד לחגים
