עד 1948 הייתה שכונת כרם התימנים חלק מרובע מנשייה, והשתייכה מבחינה מנהלית לעיריית יפו. התגוררו בה בדירות שכורות יהודים ממוצא תימני, אך גם מהגרים יהודים ממוצא כורדי ועיראקי וכמה משפחות ממוצא אירופי, בהן משפחתו של ח"כ לשעבר דב חנין. לצד אלה חיו בשכונה גם ערבים בני מעמד הפועלים. בשנות ה-30 הציעו ראשי התנועה הציונית ועיריית תל אביב למוכתר היהודים בשכונה, משה לוי נחום (מוסא אל–פול), לשלם את דמי הארנונה של התושבים היהודים לעירייה העברית. אך הוא סירב והעדיף להישאר תחת עיריית יפו. התנועה הציונית ומדינת ישראל לא שכחו ולא סלחו, והמשיכו לנטור טינה לתושבי השכונה.
רחוב בכרם התימנים (צילום: פיקוויקי)
לאחר כיבוש יפו וגירוש התושבים הפלסטינים במלחמת 48' המשיכו יהודים לגור בשכונה. לתושבים הוותיקים הצטרפו יהודים נוספים שהגיעו מתימן, מעיראק ומסוריה. חלקם הוסיפו להתגורר בשכירות בבתי הפלסטינים שהופקעו והועברו לבעלות המדינה, וחלקם התיישבו בבתיהם הנטושים של הפלסטינים. רוב התושבים התפרנסו בשוק הכרמל כפועלים או סוחרים זעירים, או בעירייה כפקידים בדרגה נמוכה וכעובדי ניקיון.
התשתיות ההרוסות הפכו את החיים בכרם התימנים ובמנשייה הסמוכה לבלתי–נסבלים. מתוך המצוקה צמחו ארגוני פשע שונים, שראשיהם הפכו גיבורי התרבות של השכונה. בשנות ה-60 כל מי שהיה ביכולתו לעזוב יצא את השכונה. תושבים שרכשו דירות לפני 1948, ובעיקר אלה שגרו בדיור ציבורי, פינו את בתיהם תמורת פרוטות. עשור זה היה שיאה של תקופת "הטרנספר השקט" שביצעה העירייה ליהודים מהמדינות הערביות לכיוון דרום ת"א והערים השכנות – בעיקר בת ים וחולון.
אחרי 1967, הפכה כרם התימנים הנטושה למחצה ליעד עבור פועלים פלסטינים. החלו ללון בה פועלים פלסטינים שהגיעו מהגדה המערבית ומרצועת עזה לעבוד בעיר – במיוחד בשוק הכרמל, אשר יותר מהכפיל את היקפו באותה תקופה. החיכוך בין התושבים העניים שנשארו בשכונה לבין הפועלים הפלסטינים, שישנו בהמוניהם בבתי השכונה ובמחסני השוק, צבר תאוצה וגרם למתיחויות. מאיר כהנא נהג לבקר בשכונה לעיתים קרובות והתקבל בה בכבוד. אך עם האינתיפאדה הראשונה וביטול אישורי הכניסה של הפועלים הפלסטינים לעבוד בישראל, החליפו אותם בכרם קבוצות עניות אחרות: עובדות סיעוד פיליפיניות (על שמן נטבע הכינוי "כרם הפיליפינים"), מכורים לסמים ונשים בזנות.
עם זאת, תושבי השכונה ידעו גם פריחה תרבותית בשנות ה-70. יוצרים רבים שגדלו וצמחו בכרם התימנים פרצו לתודעה הישראלית. בין אלה ניתן למנות את הלהקות צלילי הכרם וצלילי העוד, את דקלון, אהובה עוזרי, זוהר ארגוב ושמעון טוויל (שימי תבורי). שני האחרונים עבדו כצבעים בשכונה לפני שהתפרסמו כיוצרים.
פלישת כרישי הנדל"ן לשכונה
במהלך שנות ה-90 עם הזדקנות האוכלוסייה הענייה של הכרם, החלו בעלי הון להשקיע בנדל"ן בשכונה. במקביל ייבשו העירייה והממשלה את דירות הדיור הציבורי. כמה מהתושבים הבינו בעוד מועד את המתרחש וקנו את דירות הדיור ציבורי בהן התגוררו, רגע לפני שאיבדו את זכויותיהם. חלקם מחזיקים עדיין בנכסים, אך רובם הגדול מכרו מאז את הנדל"ן היקר לתושבי חוץ. גם השטחים הציבוריים בשכונה מצטמצמים בהדרגה. תהליך הג'נטריפיקציה מיושם.
ההון הנדל"ני בשכונה עדיין זקוק לצעירים ולמוסדות תרבות בשכונה, שכן הם מקור המשיכה המרכזי אליה. עם זאת, מוסדות התיירות ובראשם דירות airbnb מעלים את מחירי הדיור ומקשים על סטודנטים וצעירים להתגורר בשכונה ולבנות בה חיי קהילה.
המצב כיום
במהלך השנים עשתה עיריית ת"א–יפו כל שביכולתה להשקיט ולדכא התארגנויות תושבים. דוגמא בולטת היא העובדה שהבחירות הדמוקרטיות האחרונות לוועד השכונה התקיימו לפני יותר מ-22 שנים. יו"ר הוועד הנבחר, שבינתיים הלך לעולמו, קודם לתפקיד בכיר בעירייה וכך הבטיחה לעצמה האחרונה שקט תעשייתי. בינתיים קידמה העירייה יוזמות נדל"ן על חשבון התושבים. מגדלי יוקרה נבנו לאורך חוף הים על חשבון בית ספר ושטחי ציבור ששימשו לפעילות נופש ופנאי – גינות ציבוריות, מגרש כדורגל מקצועי, ספורט ימי ועוד. כך, רוב השטחים הציבוריים הקיימים היום בשכונה אינם משרתים את תושביה.
עם זאת, בשנים האחרונות קם בשכונה ועד פעולה של תושבים, ומתוכו צמח ארגון תושבי כרם התימנים. בשנה האחרונה מקיים הארגון פגישות סדירות, ומטרתו העיקרית היא להחזיר לידי תושבי השכונה כמה שיותר שטחים ומשאבים ציבוריים. הארגון נאבק לצמצום התופעה של airbnb, מסייע לצעירים למצוא דיור בשכונה, שומר על איכות הסביבה, פועל להרחבת התחבורה הציבורית בשכונה ומארגן שירותי קהילה ופנאי למען האוכלוסייה הוותיקה והחדשה. כמו כן, מפעיל ארגון התושבים רשתות תקשורת בווטסאפ ובפייסבוק בהשתתפות 17,000 תושבים, ילידי האזור וידידי השכונה ברחבי העיר והארץ.
ליאור קיי אבישי
