משבר הקורונה: שכחו את האנשים עם מוגבלות

בעיצומו של משבר הקורונה, עומד להסתיים חוזה השכירות בדירה בה אני מתגורר בקריית מנחם בירושלים. קצבת הנכות שאני מקבל מדי חודש מסתכמת ב-3,217 שקל, בתוספת סיוע של משרד השיכון לשכר דירה בסך 770 שקל.

מחאת נכים למען זכויותיהם, 1 בינואר 2020 (צילום: הנכים הופכים פנתרים)

בקרוב אאלץ לפנות את הדירה, והשאלה הנשאלת היא: איך אגייס את הסכום הדרוש כדי לשלם להבא את שכר הדירה? הסיוע הזעום בשכר דירה נקבע לפני שנים רבות. אך מדוע נקבע בדיוק הסכום הזה, 770 שקל? לאוצר או לפקיד הבכיר שהחליט פתרונות. כידוע, נרשמה בשנים האחרונות עלייה משמעותית מאוד במחירי שכר הדירה. אך הסכום שנקבע לפני שנים באופן שרירותי לחלוטין, וללא שום הסבר או היגיון, אינו מתעדכן. למרבה הצער נותרו ללא מענה המכתבים הרבים מאוד ששלחתי לכל גורם אפשרי: למשרד הבינוי והשיכון על שלוחותיו השונות, למשרדי ממשלה נוספים כמו משרד האוצר ומשרד ראש הממשלה, ואף לעיתונאים רבים. זאת, בניסיון לברר מדוע נקבע סכום נמוך זה שאינו מתעדכן, שאין לו כלל מנגנוני עדכון ושאין כל תוכנית לעדכנו בעתיד.

כתוצאה מאיהעדכון נפלטים נכים רבים לרחוב ומוצאים את עצמם בסכנת רעב, ואף בסכנת מוות מקור בחורף, ולחלופין ממכת חום או התייבשות בקיץ. יש לציין כי ארגונים למיצוי זכויות כמו עמותת "ידיד" או הקליניקות לסיוע משפטי במוסדות להשכלה גבוהה, שגם עימם אני עומד בקשר, אינם יכולים לסייע. לדבריהם, הסיוע נקבע על פי חוק, והכתובת היחידה במקרים בהם יש צורך בשינויי חקיקה היא, כידוע, הכנסת. אך זה יותר משנה אין ממשלה וכנסת מתפקדות. אולם בעבר, כאשר הכנסת והממשלה תפקדו, פניותיי וגם פניות מצד ארגוני הנכים בעניין הסיוע הנמוך בשכר דירה, שנשלחו אל חברי הכנסת, הופנו באופן אוטומטי לארגונים למיצוי זכויות. זאת, למרות שגם חברי הכנסת עצמם יודעים היטב שבמקרה הזה הארגונים למיצוי זכויות אינם יכולים להיות הכתובת, וכי יש צורך בשינוי חקיקה.

חמור מכך, ישנם מקרים רבים בהם אנשים עם מוגבלות מתקשים בניהול משא ומתן עם בעלי הדירות בגלל סיבות שקשורות במחלתם או בנכותם. במצבים אלה, נדרשים העובדים הסוציאליים לשמש כמתווכים – אך רבים מאוד מן העובדים הסוציאליים לא מסוגלים לקחת על עצמם תפקיד זה. זאת ועוד: הקיצוצים הנרחבים בשנים האחרונות בתקנים למשרות העובדים הסוציאליים, תנאי העבודה הקשים שלהם, השכר הנמוך, ההתייחסות הלא נאותה מצד משפחות של מטופלים, שבמקרים רבים רואות בהם (שלא בצדק!) את האחראים לטיפול הלקוי שמקבלים קרובי משפחתם, ומעל לכל עומס העבודה הבלתי אפשרי – סיבות אלה מאלצות אותם לעתים, בלית ברירה, להזניח גם מצבים דחופים או מסוכנים.

ישנם מצבים בהם אדם עובר לגור בקהילה לאחר תקופה ארוכה של שהייה בבתי חולים, נטול הרגלי חיים שנחשבים נורמטיביים כמו יציאה לעבודה, יכולת לנהל משק בית ועוד. לעתים קרובות מאוד דרישות המוצבות כתנאי לחתימה על חוזה שכירות, כמו חתימה על שיק ערבון, אינן בנות השגה עבור אנשים בשלב זה של חייהם. מסגרות הסיוע, הטיפול והשיקום הרבות שהיו קיימות בעבר נסגרו או צמצמו באופן משמעותי את היקף פעילותן.

אין לשכוח, וזה נכון ביתר שאת בנוגע לנכים, כי ישנו חוסר איזון מוחלט בכל הנוגע בחובותיהם ובזכויותיהם של בעלי הדירות מצד אחד, ושוכרי הדירות מצד שני. ישנם חוקים רבים המגנים על בעלי דירות מפני ניצול לרעה כזה או אחר של תקופות השכירות. לעומת זאת, לא קיימים חוקים שמטרתם להגן על האנשים שמתגוררים בדירות מפני ניצול מצד בעלי הבתים. פתחתי אמנם בהצגת מצוקה אישית, אבל יש צורך דחוף לתקן את המצב הקיים: רבבות אנשים עם מוגבלות שמתקיימים מקצבאות הנכות לא יכולים לשלם שכר דירה!

אסף בנימיני

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב מיוחד ל-1 במאי