ירון בן-חיים קיבל על עצמו משימה לא פשוטה: לתאר את המחאה החברתית של 2011 ובמקביל את ההפגנות השבועיות בכפר הפלסטיני נעלין בשנים שאחרי המחאה. חרף הקושי, מצליח הבמאי להציג את המחאה החברתית באור ביקורתי בלי השימוש בקלישאה הנפוצה באי אלו מחוגי השמאל, כאילו הייתה מחאת "שְׂבֵעים" או "צבועים". מאז 2011, זכתה המחאה בתיאורים רבים: ספרים, כנסים אקדמיים, סרטים, ואפילו אנתולוגיות שירה. סרטו של בן-חיים (יליד 1975), "רשימות זעם", הוא מהמוצלחים שבהם.
הסרט נחלק לשתי "רשימות". הרשימה הראשונה מתארת את פרק הזמן שבין 2011 ל-2013; השנייה מתארת את ההתנגדות למלחמה בקיץ 2014 בתל-אביב, יפו ובנעלין, ואת שגרת החיים וההתנגדות בכפר הכבוש גם ב-2015 ו-2016.
"רשימות זעם" נפתח בצילום הרדמתה של לייקה, כלבתו האהובה של הבמאי. הצער על האובדן הופך לתשוקה לצלם כלבים בעת ההפגנות של קיץ 2011. מכאן ואילך, אנחנו צופים בשורה מסחררת של הפגנות. בן-חיים מתעד מעוזי התנגדות: אירועי יום השנה למחאה, כולל ההפגנות נגד הבנקים, הפגנות נגד המלחמות בעזה ב-2012 ו-2014, הפגנה של יוצאי אתיופיה נגד האלימות המשטרתית, הפגנה למען הפליטים מאפריקה, ואת ההפגנות השבועיות בכפר נעלין.
בן-חיים, שהוא הבמאי, הצלם והעורך (וגם המממן של הסרט, שלא זכה בשום סיוע מוסדי), שומר על אירוניה לאורך מרבית הסרט לגבי תפקידו של המתעד, הרי הוא "רק מצלם כלבים", לטענתו. ואולם, עד מהרה אנחנו מבינים כמה חשוב תפקידו של האמן המתעד בפעילות הפוליטית.
בפרק א' של הסרט, נשמעות סיסמאות רבות הזכורות לנו מימי המחאה החברתית, כולן על רקע צילומי כלבים בהפגנות: "העם דורש צדק חברתי", "רוצים את הלחם ולא הפירורים", "המדינה קורסת, צאו מהמרפסת" וכדומה. הכלבים אינם מבינים את המשמעות, אך הם משמשים את בן-חיים כדי להראות לנו עד כמה פיתחנו גם אנחנו אדישות, או אפילו מיאוס, כלפי הסיסמאות. ובאמת, ממרחק הזמן קשה לעתים שלא לזלזל במחאה זו על סיסמאותיה.
באחד הערבים המתועדים בסרט, מברך אחד מדוברי המחאה על "רוח ההתנדבות ורוח הביחד" ומצהיר כי "התחלנו להרגיש אחרת בארץ זו". הצופים בסרט ב-2017 כבר יודעים שהמרחב הדמוקרטי בישראל הצטמצם באופן משמעותי מאז. הצופים גם עתידים לחזות בתמונות המזעזעות מ"צוק איתן", קיץ 2014, ובתמונות האלימות של הימין נגד המפגינים בתל אביב, המופיעות בפרק ב'.
המעבר ל"רשימה השנייה" חד: הוא מוקדש לזכר קרבנות המבצעים הצבאיים "שובו אחים" ו"צוק איתן", בקיץ 2014, ובהמשך מתאר בעיקר את ההפגנות השבועיות בנעלין. ההפגנה הראשונה המתועדת בפרק זה – ההפגנה ביפו ביוני 2014, בתגובה למבצע הצבאי "שובו אחים", שבו תקף הצבא בלא הבחנה ערים וכפרים בגדה. וכך, מומחש כיצד 300,000 איש שהפגינו באוגוסט 2011 "הופכים" בתוך שלוש שנים להפגנת קומץ ביפו. הגידופים שסופגים המפגינים ביפו הם כאין וכאפס לעומת האלימות כלפי המפגינים, שלושה שבועות לאחר מכן, בהפגנה בתל-אביב נגד המלחמה בעזה. הניסיון הכושל (המתועד ברשימה הראשונה) של הכהניסטים להקים מאהל ברוטשילד ב-2011, מתגלגל שלוש שנים לאחר מכן באלימות כלפי המפגינים נגד המלחמה בעזה ב-2014.
הסיסמה בהפגנה נגד מלחמת עזה הייתה: "העם דורש – הפסיקו את האש". הצבתם של מספרם הנמוך יחסית של המפגינים נגד המלחמה, לעומת מאות האלפים שדרשו "צדק חברתי" היא אמירה פוליטית מדויקת של בן-חיים. הוא מצליח לתעד, בטעם טוב, את תהליך הפשיזציה בחברה בישראל במהלך השנים הספורות בהן שקד על סרטו.
"יומן הכלבים המוזר הזה יוביל לאנשהו?", שואלת זוגתו (לשעבר) של הבמאי. ובכן, יומן הכלבים מוביל את הצופה לתוך שגרת החיים בכפר נעלין ולהזדהות עם המאבק לשחרור לאומי של הפלסטינים. הסרט החל אי שם במרפאה וטרינרית בגבעתיים ומסתיים בלידת בתו של חסן דאבוס, צלם תושב הכפר, אחד מגיבורי הפרק השני בסרט. מבעד לדמעות, מעניק בן-חיים לצופה גם תקווה.
יוסף לאור
"רשימות זעם", יוצר: ירון בן-חיים, 2017, 119 דקות.
יצא לאקרנים בראשונה במאי 2017 במסגרת פסטיבל סולידריות לקולנוע. יוקרן בסינמטק ת"א בחודש נובמבר.
