במערכת הבחירות לכנסת ה-21 בעיצומה. רצוי לבדוק מהן עמדותיהן של מפלגות הממסד הציוני, לרבות אלה החרדיות, בנוגע למעמד העובדים וזכויותיהם. מה הן מבטיחות למעמד החברתי הגדול במדינת ישראל, המונה יותר מ-3.5 מיליון שכירות ושכירים, יהודים וערבים?
לכאורה, מדובר בקבוצה כה גדולה, שכל מפלגה תרצה למצות את פוטנציאל הקולות שלה. אך מעיון במצעים וחציי–מצעים שראו אור עד כה מצטיירת תמונה עגומה למדי. במקרה הטוב יש כמה התחייבויות מעורפלות, במקרה הרע אין עובדים ולעתים כלל אין מצע. אחת המסקנות (הלא מפתיעות) מבדיקה שערכתי השבוע, חודשיים וחצי ממועד הבחירות, היא שככל שזזים ימינה – כך העובדים שקופים.
מגלישה באתר מפלגת השלטון, הליכוד, השואפת להגדיל את כוחה בבחירות הקרובות, עולה כי ישנם אינספור צילומים של העומד בראשה, בנימין נתניהו. אבל מצע – אין. הליכוד דבק במסורת הנמשכת זה שלוש מערכות בחירות ברציפות שלא לפרסם מצע. כן, למפלגת השלטון אין מה להציע לחברה הישראלית. ולא מדובר כאן רק בסוגיות חברתיות או כלכליות. לא. אין למפלגת הימין שבשלטון מה להציע בכל תחומי החיים, פרט למי שעומד ללבוש את בגדי האסיר הכתומים שמספק שירות בתי הסוהר.
הפתעה: ליברמן חושב כמו חד"ש
גם מפלגת הבית היהודי אינה מפרסמת מצע. אף הימין החדש של בנט ושקד, הדומה עד מאוד לימין הישן, אינו מפרסם מצע או פרוגרמה כלשהם. כך גם מצבן של המפלגות החרדיות, למעט הבדל אחד: ליהדות התורה ולש"ס אין אתר אינטרנט. לש"ס, לעומת זאת, יש דף פייסבוק. פרט לדיוקנאות מרובים ומעייפים של מנהיגה, שר הפנים אריה דרעי, אין שום התייחסות לשאיפות המפלגה ואף לא הצעות כלשהן הקשורות לחייהם של האזרחים.
הפוליטיקאי "שלא דופק חשבון" (פרט לחשבונות בהם עסוק כל הזמן הקשורים לרצונו להמשיך ולכהן כחבר כנסת), אביגדור ליברמן, הוא היחיד בימין הקיצוני שמגלה עניין בשאלות חברתיות. אין לרשימת ליברמן שום התייחסות למעמד העובדים, אבל במצע החברתי נפתח במילים: "המצעים הכלכליים של המפלגות השונות, מחד"ש ועד הבית יהודי דומים כולם ומורכבים מסיסמאות המתייחסות לעזרה לשכבות החלשות, חיזוק מעמד הביניים, מאבק ביוקר המחיה ודאגה לערי הפיתוח". זהו שקר גס, כדרכו של ליברמן, אך
בהחלט ניכר המאמץ לטשטש את ההבדלים האידיאולוגיים העמוקים בשאלות החברתיות בין חד"ש שבמרכזה המפלגה הקומוניסטית הישראלית לבין מפלגתו הימנית של ליברמן.
תעלומת "המפלגות החברתיות"
ישנן שתי מפלגות בישראל הממותגות כ"חברתיות": כולנו של השר משה כחלון וגשר של ח"כ אורלי לוי–אבקסיס שבמשך שנים חיממה את המושב במליאת הכנסת בשירותו של ליברמן. מדוע אותן המפלגות מתקראות "חברתיות"? לא ברור. זו אחת התעלומות הגדולות של הפוליטיקה המקומית.
אולי בגלל שבראשן עומדים מזרחים? הרי כולנו היא מפלגת ימין מבחינה מדינית, כלכלית וחברתית המשרתת היטב את סדר היום הניאו–ליברלי של ממשלת נתניהו.
כחלון, באתר המחודש של מפלגתו, מתגאה כי "העלה את שכר המינימום ל-5,300 שקל". הוא לא מספר שזו איננה יוזמה שלו (הבטחה כזו אף לא נכללה במצעו הקודם), אלא תולדה של לחץ שבא מלמטה ושאי אפשר היה לעצור. את חקיקת חוק שכר המינימום החדש קידם דווקא ח"כ דב חנין (חד"ש, הרשימה המשותפת).
עוד חיפוש באתר של כולנו, במדור "מבטחים ומקיימים", מצא את ההבטחה "לאכוף ענישה מחמירה על פגיעת בזכויות עבודה של נערים". אין ולו מילה אחת, כמובן, על אכיפת כלל זכויות העובדים בישראל. זה לא בדיוק משרת את האינטרסים של המעסיקים.
באתר של גשר ישנה כותרת גדולה: "זה הזמן להתעורר". אולם דומה שלוי–אבקסיס היא זו שצריכה להתעורר ומהר. אין באתר שום מצע או התייחסות לעובדים באתר הח"כית, הנחשבת לפי המדד החברתי לאחת מחברות הכנסת הפחות חברתיות. אין טעם אפילו להתייחס לגנרל השותק הדוגל בסיסמה "ישראל מעל הכל": אין לו אתר, אין לו מצע. אין מילים. אגב, באתר "לפיד 2019 – יש עתיד", אפשר דווקא למצוא מצע… שפורסם ערב הבחירות הקודמות.
יו"ר העבודה, אבי גבאי, כתב באתר מפלגתו: "מרגע בחירתי, וכפי שהתחייבתי, אני פועל ללא לאות למען שתי מטרות משלימות –ניצחון המפלגה בבחירות הקרובות, והכנת תכניות עבודה ליום שאחרי הניצחון […] הביטחון שלנו מחייב אותנו להיות המעצמה החזקה ביותר במזרח התיכון, ולשמור על יתרוננו הצבאי והביטחוני בכל עת". זה סדר העדיפויות שלו ושל מפלגתו ותו לא.
אפרים דוידי
