השערוריות סביב הגשת רשימת "ימינה" בראשותו של נפתלי בנט בשבוע שעבר המחישו עד כמה הציבור הציוני-דתי מסוכסך ומפולג. הפילוג הפוליטי מבטא התפוררות פנימית של המגזר הציוני-דתי. סקרים סוציולוגיים מעריכים כיום את גודל המגזר (שמתקרא לעתים גם בשמות "דתי-לאומי", "סרוגים", "מפד"לניקים" או "מזרוחניקים") בכ-700,000 נפש, שהם כ-12.5% מהאוכלוסייה היהודית. מבחינה פוליטית, מאז 67' מתאפיין מגזר זה בהתנגדות לכל נסיגה ולכל פשרה מדינית; באמונה בהתנחלות בכל השטחים הכבושים; ובנאמנות להנהגה רבנית משיחית בראשות הרב צבי יהודה קוק ותלמידיו ("עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל"). בעקבות משבר ה'התנתקות' ב-2008, שינתה המפלגה ההיסטורית של המגזר, המפד"ל, את שמה ל"הבית היהודי". בבחירות 2013 הגיע המגזר לשיא כוחו האלקטורלי עם 12 ח"כים בראשות בנט, אך ב-2019 צנח ל-חמישה. הרשימה של בנט ושקד נותר מתחת לאחוז החסימה.
המונופול רב השנים של הרבנים על הנהגתו הפוליטית של המגזר הזה התערער, וכיום מתחרות ביניהן מפלגות רבות על הנהגתו. במגזר מתחרות ביניהן רשימת "עוצמה יהודית" הכהניסטית, "האיחוד הלאומי" של בצלאל סמוטריץ', "הבית היהודי" של הרב רפי פרץ, מפלגת "נעם" החרד"לית של הרבנים טאו ואבינר, "הימין החדש" של נפתלי בנט ואיילת שקד ומפלגת "זהות" של משה פייגלין (שלבסוף החליט לא להתמודד הפעם). ח"כים מהמגזר הציוני-דתי מכהנים גם בליכוד וב"כחול לבן". אפילו בעיתונות המגזרית, ב"בשבע" וב"מקור ראשון", תוהים "אם יש עוד קיום למסגרת פוליטית שתייצג את הציבור הדתי-לאומי ואת ערכיו?".
לאחרונה פרסם העיתונאי יאיר אטינגר ספר מענין בשם "פרומים – על המחלוקות שמפצלות את הציונות הדתית" (*). התזה המרכזית של אטינגר היא שהציונות הדתית אינה מאוגדת עוד תחת מרכז חזק אחד, אלא הולכת ומתפרטת ומתפצלת בגזרה רחבה של נושאים. המאבק הוא בין שמרנות שמסתגלת לעולם משתנה לבין שמרנות שנאבקת בשינוי.
ספרו של אטינגר מתמקד בניתוח המאבקים האידיאולוגיים בתוך האורתודוקסיה הציונית בישראל: מיהו דתי ומיהו חילוני, ומי קובע? מה צריך להיות היחס למדינה ולסמכות הרבנים? מהו מקומן של נשים בקהילה ובמוסדות הדת? כמה חופש לאפשר בהגדרת זהותו של היחיד ובחינוך הילדים? האם ועד כמה לקבל את הלהטב"ים? האם לאפשר שירות נשים בצבא? איך להתייחס לתרבות הפופולרית המערבית? ועוד שורה של מאבקים.
מבחינה פוליטית חווה המגזר קרע קשה סביב ההתנתקות (2005) ופינוי ההתנחלויות ברצועת עזה ובצפון הגדה המערבית. המחלוקת נתגלעה בין אלה שלמרות התנגדותם לפינוי קיבלו את סמכות המדינה ומרותה ('ממלכתיים'), לבין ה'לא ממלכתיים' שראו בפינוי בגידת המדינה בתכליתה המשיחית לפי הרב קוק וקראו לסירוב המוני.
אטינגר טוען, כי "החיכוכים החיצוניים סביב ההתנחלויות הלכו ושככו בהדרגה. העדרה של אופציה מדינית, שלווה בתנופה ימנית במערכת הפוליטית, הפך את פינוי היישובים לאופציה רחוקה. מצב זה סיים את החיכוך של הדתיים עם הציבור הכללי, וגם את החיכוך הפנימי…". במאבק על ההתנחלות נראה הימין הדתי כמנצח, אך אז נפתחו חזיתות פנימיות חדשות. המשקל עבר מארץ ישראל לתורת ישראל, מה שחשף וחידד פערים תרבותיים וחלוקה למחנות בקרב "הסרוגים", מחרד"לים ועד לליברלים, עבור בשמרנים המתונים שבאמצע.
אטינגר נוגע, לדעתי, בקשר בין המצב הפוליטי במזרח התיכון בתקופת האביב הערבי לבין המצב הפוליטי בישראל. בצל המהפכות והמלחמות ברחבי האזור, ירדה שאלת הכיבוש והשלום ממרכז השיח הפוליטי בישראל אל שוליו. מצב זה פוגג מתחים בין ימין ושמאל ציוני, ויצר קונצנזוס שבו זזה כל המערכת הפוליטית ימינה. במצב זה צצו מחדש שסעים חברתיים שהיו קיימים במצב של השהיה. כאשר אין מתח סביב החזרת שטחים וההתנחלויות משגשגות, צפות אל פני השטח המחלוקות האידיאולוגיות במגזר הציוני-דתי. האם תזה זו נכונה גם לגבי שסעים תרבותיים אחרים?
המשבר הפנימי במגזר התגלע, לדעת אטינגר, דווקא כשמפלגת הבית היהודי בראשות בנט הייתה בשיאה – כאשר היא ישבה בקואליציה ואילו החרדים באופוזיציה. אלה היו הימים בהם בנט ולפיד היו "אחים". זה הרקע הפוליטי בו שגשג הרעיון להקמת מפלגה לאומית ליברלית משותפת, לא מגזרית, לא בראשות רבנים, של חילוניים ודתיים – "הימין החדש". אטינגר מסכם שלא ברור עד כמה יהיו מוכנים אנשי הציונות הדתית להמיר מפלגות מגזריות במפלגה כללית, ואת שלטון הרבנים בשלטון פוליטיקאים. להערכתי, אם נתניהו יאבד את שלטונו, תתגבש כנראה קואליציה ליברלית בין כחול לבן והליכוד, שבה ישתלב גם בנט.
(*) יאיר אטינגר, פרומים – המחלוקות שמפצלות את הציונות הדתית. הוצאת דביר, 2019 (שם הספר מכיל משחק מילים על הדמיון בין "פְרום" ביידיש – כלומר אדוק או שומר מצוות, ופרום בעברית – מפורק, מפורר, לא ארוג ושזור יחד).
אבישי ארליך
