לקראת יום העובד הבינלאומי, ה-1 במאי, מן הראוי לנסות ולנתח את מצבו של מעמד העובדים בישראל ב-2017. המגמות, לכאורה, סותרות.

לפי מחקר שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), ושלא זכה לסיקור נרחב, 91% מהציבור מסכימים עם זכותם של עובדים להתאגד; 82% סבורים כי הזכות לשביתה היא זכות חשובה ובסיסית במדינה דמוקרטית; 67% סבורים כי במקומות עבודה שבהם פועלים ארגוני עובדים, תנאי העבודה טובים יותר; ו-61% סבורים כי ארגוני עובדים תורמים לביטחון התעסוקתי במקומות העבודה. ייתכן שישנו מי שיופתע מנתונים כה חד–משמעיים של הלמ"ס בכל הנוגע להתארגנות המעמדית של העובדים בישראל. אכן החברה הישראלית ב-2017, שונה מאוד מהחברה שהכרנו לפני המחאה החברתית ההמונית בקיץ 2011. האוהלים כבר אינם בשדרה. כעת הם במקומות העבודה.

איילה חננאל, מארגון העיתונאים של ההסתדרות הנאבק בפעולות הממשלה נגד העיתונות החופשית, בהפגנת ה-1 במאי שנערכה ביום חמישי האחרון בתל–אביב (צילום: זו הדרך)

נתון נוסף שעלה במחקר, ראשון בסוגו: מלמד שפחות ממחצית (42%) העובדים סבורים כי ארגוני עובדים פועלים לצמצום פערים. מרבית הנסקרים (53%) אינם מסכימים עם האמירה שארגוני עובדים פוגעים ביעילות ובתפוקות במקום העבודה, לעומת 26% שמסכימים עם אמירה זו. על מי מוטלת האחריות העיקרית לדאוג לזכויות העובדים? 41% מבני 20 ומעלה סבורים כי האחריות העיקרית מוטלת על המדינה ; 27% סבורים כי האחריות היא על ההנהלה במקום העבודה; ואילו 18% סבורים כי האחריות היא על ארגוני העובדים או ועדי העובדים.

חרף העלייה שחלה במודעות החברתית והמעמדית מאז המחאות בקיץ 2011, וחרף התארגנויות העובדים החדשות הרבות שקמו במסגרת ההסתדרות וכוח לעובדים, רק רבע מהשכירים בישראל חברים בארגון עובדים כלשהו. מדובר בכ-686 אלף מאורגנים מתוך כ-2.8 מיליון עובדים. 61% מהם חברים הסתדרות, 20% – בהסתדרות המורים או בארגון המורים העל–יסודיים, 6% חברים בהסתדרות הרפואית בישראל או אחד מארגוני הסגל האקדמי באוניברסיטאות.

עוד עולה מהסקר החברתי 2012 בנושא התארגנות עובדים שפרסמה הלמ"ס, כי בין השכירים העובדים בענפי המשק השונים, בולטים העובדים בענפי החשמל והמים עם 86% חברים בארגון עובדים. בענף החינוך, מחצית (52%) חברים בארגון עובדים, ובשירותים הציבוריים – 46%. ביתר ענפי הכלכלה, מיעוט מהעובדים מיוצגים בידי ארגון עובדים, כאשר בקרב העובדים בענפי המסחר והתיקונים – רק אחד מכל 17 עובדים חבר בארגון עובדים (6%).

התפלגות החברות בארגון עובדים לפי רמת הכנסה, מראה כי שיעור העובדים המאוגדים עולה עד לרמת הכנסה של כ-14,000 שקל ברוטו לחודש: מ-6% בקרב המשתכרים עד 2,000 שקל ל-43% למשתכרים בין 10,000 ל-14,000 שקל לחודש. ברמות הכנסה גבוהות יותר – שיעור החברים בארגון עובדים יורד עד שליש (33%) בקרב בעלי הכנסה מעל 000 שקל. שכירים שאינם חברים בארגון עובדים מונים כ-2 מיליון שכירים, שהם כ-75% מכלל השכירים. כסיבת אי–מאורגנותם, 69% מציינים כי אין ארגון עובדים במקום עבודתם; 10% השיבו שאינם יודעים על האפשרות להיות חבר בארגון עובדים; 9% טוענים כי חברות בארגון לא תועיל להם; 4% מעידים כי המעסיק או התפקיד אינם מאפשרים חברות בארגון עובדים; אך רק כ-3% אינם מעוניינים לשלם דמי חבר.

תוצאות הסקר, שכאמור הן חד–משמעיות, הן תמרור אזהרה בפני המעסיקים וממשלת הימין. ככל שהממשלה תתמיד במדיניותה הניאו–ליברלית והמעסיקים יפעלו להעמיק את הניצול, הם עשויים למצוא תשובה מעמדית הולמת בדמות התארגנות עובדים חזקה ונחושה. אך גם ארגוני העובדים חייבים להסיק מסקנות מהסקר. בייחוד נוכח העובדה שרק אחד מכל 4 עובדים מאורגן. ביחס כוחות חברתי כזה, קשה מאוד לנהל מאבק נחוש וממושך לשינוי חברתי מן היסוד ולחלוקה צודקת של עוגת ההכנסות.

מי משתכר שכר מינימום…

ואם בענייני חלוקת עוגת ההכנסות עסקינן, מצבם של העובדים בהחלט טעון שיפור. ישראל "מצטיינת" בשיעור גבוה של שכירים המועסקים בשכר נמוך – שיעור מן הגבוהים בארצות הקפיטליסטיות המפותחות. ישראל גם "מצטיינת" בשיעור גבוה של מהגרות ומהגרי עבודה, המועסקים בשכר נמוך ובתנאים ירודים, בהרבה מקרים כתחליף זול להשקעה במיכון ובאוטומציה. למסקנה זו הגיע הדו"ח שפרסם ב-1 במאי אשתקד מרכז אדוה (הדו"ח החדש, יראה אור ב-1 במאי הקרוב ועיקריו יפורסמו באתר מק"י).

בעשורים האחרונים פחת חלקם של העובדים, שכירים ועצמאים כאחד, בעוגת ההכנסה הלאומית. בשנת 2015 הוא עמד על 57% – השיעור הנמוך ביותר מאז שנת 2000, אז הוא עמד על 65%. תהליך זה התרחש במרבית הארצות הקפיטליסטיות – בייחוד מאז המשבר שפרץ בארה"ב ב-2007, "אך אין בכך כדי לנחם, שכן הנסיבות שביסוד התהליך שונות במידה מסוימת מארץ לארץ וההתמודדות עם התוצאות היא במידה רבה משימה של כל ארץ בנפרד", נאמר בדו"ח לשנת 2016.

עובדים ועובדות "זולים" הם עובדים שאינם מצריכים הדרכה והכשרה מקצועית, ואילו הם עצמם אינם יכולים להשקיע בהשכלה של ילדיהם. בוודאי לא כאשר המדיניות של ממשלות הימין מבוססת על העברה של חלק גדול מנטל מימון השירותים החברתיים מן המדינה אל משקי הבית.

למרבה הצער, הלמ"ס אינה מפרסמת נתונים על התפלגות עוגת ההכנסה הלאומית לפי עשירונים. סביר להניח כי נתונים אלה היו מצביעים על הצטמקות גדולה עוד יותר בחלקם של העובדים בעוגת ההכנסה הלאומית, שכן הקטגוריה "עובדים" כוללת גם בעלי שכר גבוה במיוחד, דוגמת מנהלים בכירים בחברות ציבוריות, ששכרם גדל מאוד בעשור האחרון, והם נציגים של מעמד בעלי ההון בקרב השכירים.

לאחר יותר משלושה עשורים של הוזלת עלות העבודה, הגיע הזמן לשנות כיוון. מדיניות שונה מחייבת מעבר למדיניות שכר נדיבה ושוויונית יותר, מחד גיסא, והגדלת חלקה של המדינה במימון השירותים החברתיים, כולל בהשכלה ובהכשרה מקצועית, מאידך גיסא. אך זו אינה מדיניות ממשלת נתניהו–כחלון. השאלה היא האם זו המדיניות של ארגוני העובדים, ובראש ובראשונה של ההסתדרות ההולכת לבחירות כבר בחודש הקרוב. ללא מאבק נחוש, מתמשך ועקבי של העובדים – לא יתחולל כל שינוי.

מי משתכר פי 80 משכר המינימום…

לפי נתונים שקיבצה בתחילת אפריל פירמת הייעוץ וראיית החשבון "דלויט" ,השכר הממוצע של כלל הבכירים בחברות הנסחרות בבורסה בתל–אביב והמכונות ציבוריות (בכל החברות והתפקידים) עמד ב-2016 על 1.76 מיליון שקל לשנה. זו עלייה של כ-14% ביחס לשנת 2015, אז עמד שכר הבכירים הממוצע על 1.55 מיליון שקל, ובהשוואה לשכר ממוצע של 1.2 מיליון שקל ב-2014.

עוד עולה מהנתונים, כי השכר הממוצע השנתי של מנכ"ל בחברה במדד התאגידים המובילים, ת"א 125 ,עמד ב-2016 על 4.56 מיליון שקל, בהשוואה ל-4.6 מיליון שקל של מנכ"ל במדד ת"א 100 ב-2015 ול-4.4 מיליון שקל ב-2014.

נתוני השכר לשנת 2016 מלמדים, כי השכר הממוצע של מנכ"ל בחברה במדד ת"א 125 גבוה פי 80 משכר עובד בשכר מינימום, שהשתכר 4,825 שקל לחודש או 57.9 אלף שקל בשנה ב-2016. ביחס לשכר הממוצע במשק, 9,805 שקל בחודש ב-2016 או 120 אלף שקל לשנה, פערי השכר עומדים על פי 39; וביחס לשכר החציוני במשק, כ-80,000 שקל בשנה, פערי השכר מגיעים ל-57. פערי שכר עשויים ללמד על רמת אי–השוויון המעמדי, ויש להם השלכות על תחומים רבים, בהם חינוך, בריאות, מדיניות מיסוי ועוד.

עוד עולה מנתוני "דלויט" כי קיים פער של 55% בשכר לטובת הגברים (בכלל התפקידים ובכלל החברות הציבוריות), שמרוויחים 1.78 מיליון שקל בשנה בממוצע, בהשוואה ל-1.1 מיליון שקל בממוצע אצל הנשים.

מי שהוביל את טבלאות שכר הבכירים ב-2016 הוא ההון הפיננסי: הבנקים ובתי השקעות שמנהלים את כספי הציבור. לפי החיתוך של "דלויט", עלות שכר המנכ"לים בענף הפיננסים עמד על 4.4 מיליון שקל בשנה. למקום השני הגיע ענף הביטוח, עם עלות שכר מנכ"לים ממוצעת של 3.7 מיליון שקל. במקום השלישי ניצב הענף השקעות והחזקת מניות, עם עלות שכר של כ-3.5 מיליון שקל למנכ"ל.

… ומי מרוויח 320 מיליון שקל בשנה

אגף הכלכלן הראשי באוצר ניתח לראשונה את מצבם של 400 העשירים ביותר בישראל. מהסקירה, שפורסמה בתחילת החודש, עולה כי הכנסתם השנתית הממוצעת של עשירי ישראל עומדת על 37 מיליון שקל – פי 290 מההכנסה השנתית בממוצעת של 127 אלף שקל בשנה בקרב כלל האוכלוסייה.

עוד עולה מהנתונים כי רוב עשירי ישראל הם תושבי המרכז, ושהאי שוויון בין גברים לנשים אינו נפקד גם בקרב אנשי הבורגנות ההגמונית בישראל: 89% מה"מגה עשירים" הם גברים, לעומת 11% נשים.

באופן לא מפתיע, מרבית העשירים הם גברים תל אביביים וגילם הממוצע 56. לעשרה בעלי ההון העשירים ביותר בישראל הכנסה שנתית ממוצעת של 320 מיליון שקל. מהסקירה עולה עוד, כי הכנסתם של 400 ה"מגה עשירים" כפי שמגדירים אותם באוצר, היא 2.9% מסך ההכנסה החייבת במס בישראל. הכנסתם של 10 העשירים ביותר בישראל היא 0.6% מסך ההכנסה החייבת במס. במילים אחרות: צוברים יותר הון ומשלמים פחות מסים משכיר ממוצע.

אפרים דוידי

המאמר התפרסם בגיליון "זו הדרך" האחרון