הצעת החוק חדשה של חברי הכנסת של הימין שבימין, בצלאל סמוטריץ' (הבית היהודי) ושרן השכל (הליכוד), כוללת בוררות חובה ב"שירותים החיוניים" (במילים אחרות, כמעט בכל מקום עבודה) ואיסור שביתה במקרים של התנגדות ל"רפורמות הכוללות פתיחה של משק לתחרות". קרי: הם מבקשים לאסור על עובדים הנאבקים בהפרטה לשבות.
לפי הסברם, "ישראל נהנית מהתואר המפוקפק של היותה אחת מהמדינות עם הכי הרבה ימי שביתה בעולם. לפי נתוני ארגון העבודה העולמי מסקירת השנים 2016-2004, ישראל נמצאת במקום השישי בעולם במספר ימי שביתה לאלף עובדים, עם ממוצע של כמעט 200 ימי שביתה בשנה".
ועוד: "ישראל אינה מובילה רק בכמות, אלא גם באיכות. בעוד שברוב העולם נהוג לשבות נגד הרעה של תנאי עבודה או בעד שיפורם, הרי שבישראל התבסס לו נוהג מגונה שהפך לשגרה – שביתה נגד מדיניות. פיקוח של רגולטורים, מדיניות ממשלתית, ניסיון לקדם רפורמות וחקיקה של הכנסת – כל אלה הפכו בפועל לעניין לגיטימי לשבות."
ח"כ סמוטריץ' הסביר לאתר הימני "מידה" (26.6) כי "בשנים האחרונות פסיקת בתי הדין לעבודה הפכה רדיקלית יותר ויותר בהרחבת זכות השביתה, אל הרבה מעבר לסכסוכי עבודה קלאסיים בין עובדים למעבידים על זכויות ותנאי עבודה. מדינת ישראל הפכה שבויה בידי ועדי העובדים החזקים של ההסתדרות".
על כך יש להעיר: הלוואי שזה היה נכון! כאשר בשנות ה-90 החליטו עובדי בזק לשבות במחאה על הפרטת החברה (ר' פרשת אלוביץ'-נתניהו), קבע בג"ץ באופן נחרץ כי לא עומדת זכות שביתה נגד מדיניות ממשלתית ונגד "רפורמות".
השופטים קבעו, כי גם כאשר השביתה מכוונת נגד פגיעה ודאית בעובדים, שהיא תוצאה של רפורמה, הרי שיש להם לכל היותר זכות מחאה בצורת הפסקת עבודה בת כמה שעות. כמובן, שבכל הפרטה ישנם פיטורים, ומתקיימת פגיעה ודאית וקשה בעובדים ובשכרם!
הצעת החוק של הימין הניאו–פשיסטי הולכת יד ביד עם צעדי הימין הניאו–ליברלי שבשלטון. אלה שני צדדיו של אותו מטבע. המאה ה-20 והמאה הנוכחית רצופות דוגמאות בהן ידידיהם הטובים ביותר של בעלי ההון היו הכוחות הפשיסטיים, המשרתים את אדוניהם ואת מממניהם.
מפעל ההתנחלויות בשטחים הכבושים וארגוני המתנחלים ממומנים גם הם באמצעות ההון המקומי וההון הזר. תנועת "אם תרצו", למשל, המנהלת קמפיין הסתה מסוכן נגד "השתולים", שואבת אף היא את מימונה מבעלי הון זרים.
הימין יודע באיזה צד מרוחה החמאה, ובעיקר מי מורח אותה. הניסיון הנוכחי לפגוע בזכות השביתה מלמד כי המאבק נגד הפשיזם בישראל הוא גם מאבק נגד הניאו–ליברליזם.
