לממשלת הימין יש בעיה. ליתר דיוק, יש לה המון בעיות. אחת מהן היא איך להטיל את העול של שיקום המשק הקפיטליסטי בעקבות משבר הקורונה על כתפי העובדים, הגמלאים והמובטלים. לכאורה, נוקטת הממשלה במה שהכלכלנים מגדירים "מדיניות מרחיבה", קרי: הוצאת תקציבים מוגברת כדי לתת מענה מהיר למצוקות המשק והחברה. למשל, המענק שכל אזרח ותושב במדינת ישראל הודות ל"נדיבותו האישית" של הוד מעלתו ראש הממשלה. אך בגלל הדרכים העקלקלות בהן הוא אמור להתבצע, כלל לא ברור שכולם אכן יקבלו אותו.
הפגנת עובדים סוציאליים ברחוב אבן גבירול בתל-אביב, 21 ביולי 2020 (צילום: עתידנו)
אילו חתרה מדיניות נתניהו להיטיב עם האזרחים, הייתה נוקטת צעד פשוט יותר: להעביר את התמיכה החד-פעמית באמצעות הביטוח הלאומי למי שאכן זקוק לה. אבל פירוש הצעד הוא חיזוק מנגנוני הרווחה, ולזה נתניהו ממש לא התכוון: הוא עמל מזה עשרות שנים להחלשתם ואף להיעלמותם של מנגנונים אלה. המענק שיזם נתניהו מיועד לאושש את הצריכה במשק הקפיטליסטי, ובמקביל – לנסות לעצור את המחאה הגוברת נגד ממשלתו. אם לשפוט על פי ההפגנות המתעצמות מדי סוף שבוע, מטרה זו טרם הושגה. בינתיים, כמה מההישגים שהושגו במאבקי עובדים בשבועות האחרונים (העובדות הסוציאליות, האחיות) רשומים על הקרח, כי מימושם תלוי בתקציב המדינה. אך גורלו של התקציב, שהוא גורלה של הממשלה כולה, טרם הוכרע.
אבל העובדה שאין תקציב מאושר אינה מונעת מכלכלני משרד האוצר, בגיבויו של שר האוצר ישראל כ"ץ, להמשיך לחפש דרכים לגרום לציבור לשלם את מחיר המשבר. עבור האוצר לדורותיו (ר' מאמר נוסף בעמוד זה), העם העובד הוא תמיד זה שחייב לשאת בנטל. הדבר נכון בייחוד בתקופות משבר, כמו בתחילת שנות ה-80, או במהלך האינתיפאדה השנייה בתחילת שנות ה-2000.
היה זה דווקא נתניהו (לאחר שנבחר לראשונה לראשות הממשלה ב-1996), שביטל את "המס המקביל", אשר חייב את המעביד להפריש לבריאות שקל לכל שקל של העובד. בימים שהיה בתוקף, מימן המס המקביל כחמישית מההוצאה הלאומית לבריאות. ב־1995 מימנו המיסים הייעודיים ששילמו העובדים והמעבידים כ־42% מההוצאה לבריאות. כיום, רק 24% מהוצאה זו מגיעים מדמי ביטוח הבריאות שמשלמים העובדים (הגימלאים פטורים). את ביטול "המס המקביל" תירץ נתניהו ב"מתן תמריצים להעסקת עובדים בעת משבר".
עשור לפני כן, בשנת 1986, במסגרת התוכנית לעצירת האינפלציה והניסיון להפחית את עלות העבודה (למעביד) "ולהגביר את התעסוקה" (כמובן!) החל הסדר השיפוי, שעיקרו – הפחתת תשלומי המעסיקים לביטוח הלאומי, ופיצויו באמצעות הגדלת השתתפות המדינה בתקציבו. התוצאה: אובדן הכנסה של הביטוח הלאומי המוערך במאות מיליארדי שקלים. הכל לטובת המעסיקים, כמובן.
כעת הציבה ממשלת נתניהו על סדר היום הורדה של שכר המינימום וביטול ההפרשות הפנסיוניות של המעסיקים. התירוץ – "רק כהוראת שעה – ורק לשנה", בדיוק כפי שנאמר ב-1986 וב-1996. ההסתדרות הודיעה שהיא מתנגדת נמרצות למהלך שייפגע בעיקר (אבל לא רק) בעובדים בעלי השכר הנמוך. בדיוק כפי שהכריזה ב-1986 וב-1996.
אפרים דוידי
