ממשלת האחדות הלאומית תנציח כיבוש, אפליה וגזענות ולכן יש להתנגד לה בכל הכוח

מאז הבחירות בשבוע שעבר, ומפלתו של בנימין נתניהו בקלפי, נרשמו שני ויתורים ראויים לגינוי. בניגוד להבטחותיו, ויתר בני גנץ מראש על האפשרות להקים ממשלה שתהא חלופה לשלטון הימין ההרסני. כמו כן, ובניגוד לעמדת הקונצנזוס ברשימה המשותפת, השואף לסלק את נתניהו בהקדם מן השלטון (ר' גילוי דעת של מק"י וחד"ש בעמ' 4 בגיליון "זו הדרך" – השבוע או ידיעה באתר זה), החליטה בל"ד לבצר את שלטון נתניהו הרעוע ולא להמליץ על גנץ כמועמד להרכבת הממשלה.

שמעון פרס ויצחק שמיר יושבים בשולחן הממשלה בכנסת, נובמבר 1985 (צילום: לע"מ)

 

אשר לגנץ עצמו, הוא הפגין התנהגות מחפירה כאשר זלזל במופגן בתמיכת הרשימה המשותפת. התעלמות זו חסרת הגיון פוליטי לטווח הקרוב או הרחוק. היא נובעת מהשקפות גזעניות השוללות את קיומו הפוליטי של המיעוט הלאומי הערבי-פלסטיני בישראל. גנץ אפילו לא בדק את האפשרות לכונן ממשלת מיעוט (והיו רבות כאלה בעבר) בתמיכת הרשימה המשותפת, אלא נפל מרצונו לזרועות הימין בראשות נתניהו.

העמדות שנקטו גנץ ושל בל"ד, מוסיפות שמן למדורת "ממשלת האחדות הלאומית". ממשלה זו, מעצם טבעה, תעניק לגיטימציה נוספת לנתניהו חרף ההפסד בקלפי בפעם השנייה תוך מספר חודשים. יותר מכך – היא תנציח את הכיבוש, את האפליה ואת הגזענות.

תולדות מדינת ישראל רצופות ממשלות "אחדות לאומית", שהצטיינו תמיד בחיזוק ההון, מצד אחד, ובמימוש תכניות מלחמה וסיפוח, מצד שני. ממשלה כזו הוקמה לראשונה ביוני 1967 כדי לגייס את האזרחים למלחמה. אז צורף מנהיג מפלגת "חירות" מנחם בגין לממשלת לוי אשכול. גם שתי הממשלות הבאות בראשות גולדה מאיר היו דומות בהרכב ונועדו להתמודד עם תוצאות מלחמת הכיבוש, לרבות מלחמת.

ההתשה העקובה מדם. בממשלות ה-21 וה-22 (בין 1984 ל-1988) הונהגה רוטציה בראשות הממשלה בין שמעון פרס (מערך) לבין יצחק שמיר (הליכוד). המשימה של אותה ממשלת אחדות הייתה אף היא להמשיך את הכיבוש של דרום לבנון שהחל ב-1982 ולהתמודד עם אחד המשברים הכלכליים המחזוריים הקשים שפקדו את הקפיטליזם הישראלי.

הלקח של יותר מ-50 שנות "אחדות לאומית" צריך להילמד: ממשלות אלה לא היו "ביטוי לרצון הבוחר", כפי שהן מוצגות. הן ביטאו בעקביות את רצונן של המפלגות הציוניות הגדולות, בגיבוי הממשלים של ארצות-הברית ובעלי ההון המקומיים והזרים, לממש באמצעות שותפות פוליטית מדיניות המרחיקה את ישראל מהסדר שלום ומשרישה את העמדה שאין חלופה למדיניותן.

אך ממשלות "האחדות" גובות מחיר פוליטי גם ממקימיהן. אם היה טורח גנץ, יו"ר כחול-לבן, יכול היה ללמוד לקח מתולדותיה של מפלגת העבודה: השותפות של מפלגת העבודה בממשלות "אחדות לאומית" הובילה להתפוגגותה. עת כוננה ממשלת "האחדות הלאומית" הראשונה, ב-1967, היו בסיעת העבודה 45 חברי כנסת. בבחירות האחרונות, העבודה שהתמודדה יחד עם מפלגת היחיד גשר הייתה קרובה לסף ההיעלמות.

לחד"ש ולשותפיה ברשימה המשותפת אין אשליות לגבי עמדות גנץ ושותפיו. הכרעתן להמליץ באוזני הנשיא על גנץ כמועמד לראשות הממשלה נועדה לשרת את המטרה הדחופה והחיונית של סילוק נתניהו מהשלטון.

 

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"