השבוע נפגשו בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה, ראשי מדינות G-20. לוועידה הגיע, לאחר "מסע ניצחון" בטוניסיה ובמצרים, יורש העצר הסעודי מוחמד בן–סלמאן. ה–CIA, צריך להזכיר, טוען כי בן–סלמאן נתן את ההוראה לרצוח את העיתונאי הסעודי ג'מאל חאשוקג'י.
בלי טיפת בושה עמדו מנהיגי העולם בתור כדי ללחוץ את ידו בחום ולהצטלם עמו. לכסף אין ריח, ומנהיגי העולם מאמינים בכספו של בן–סלמאן. ההמונים, לעומתם, חשבו אחרת: בבואנוס איירס נערכו הפגנות סוערות נגד המדיניות הכלכלית הניאו–ליברלית ונגד ביקורו של בן–סלמאן.
הפגנה אנטי–אימפריאליסטית בעת מפגש ראשי מדינות G20 בבואנוס איירס (צילום: פאחינה 12)
בן–סלמאן, אגב, חתם לאחרונה על עסקה בשווי 12 מיליארד דולר עם חברת לוקהיד מרטין האמריקאית לרכישת טילי ת'אד (THAAD) נגד טילים. לפי דיווחים נוספים, גם ישראל מכרה בחודש שעבר לסעודיה סוללות כיפת ברזל.
לסעודיה תפקיד מרכזי בתכנית האמריקאית–ישראלית לפרק את השאלה הפלסטינית ולעקוף אותה, במקום לפתור את הסכסוך יחד עם הפלסטינים. העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, והמאמץ להעביר לשם שגרירויות נוספות, הם ניסיונות לעקוף את נושא ירושלים ומסגד אל אקצה שבלב הסכסוך. קיצוץ תמיכת ממשל טרמפ באונר"א והגדרה מינימליסטית של מספר הפליטים הפלסטינים – גם הם ניסיונות לחסל את ספיחי 1948 כממד בסכסוך.
קשירת יחסים כלכליים, צבאיים ותרבותיים (ואולי בקרוב גם יחסים דיפלומטיים מלאים) בין ישראל למדינות המפרץ (סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, קטאר ועומאן) היא ניסיון לנורמליזציה במרחב, תוך עקיפת הפלסטינים והשארתם בצד. מאותה סיבה נוקטת ממשלת ישראל ביוזמה לחידוש יחסים עם מדינות מוסלמיות באפריקה כמו סודאן וצ'אד, על אף שמשטריהן מוקצים בשל הפרת זכויות אדם.
בספרו "הפילוסופיה של המהפכה" (1954), כתב גמאל עבד אל–נאצר כי מצרים צריכה לבסס את עוצמתה סביב שלושה מעגלים: הראשון – יחסיה עם מדינות העולם הערבי; השני – יחסיה עם העולם המוסלמי; והשלישי – יחסיה עם מדינות אפריקה. גם הפלסטינים נשענו בעבר על שלושת מעגלי התמיכה אלה. הלגיטימיות של התביעות הפלסטיניות תלויה במידת ההכרה בצדקתן ובאי הנכונות של המדינות שבמעגלים אלה לנרמל את יחסיהן עם ישראל כל עוד לא יושג הסכם שלום צודק שישים סוף לסכסוך הישראלי–פלסטיני.
עד שלהי שנות ה-80 הייתה הסולידריות עם הפלסטינים מושתתת על זיקה אידיאולוגית או זיקה תרבותית–דתית. המצב השתנה עם קריסת ברית המועצות וגוש ברית ורשה, התפרקות גוש המדינות הבלתי–מזדהות (שהקימו טיטו, נהרו ונאצר), התפוררות הסולידריות הפאן–ערבית ועליית הכוחות האסלאמיסטיים.
שינויים גלובליים אלה גרמו להתפוררות פנימית של מדינות רבות במזרח התיכון. הניאו–ליברליזם העולמי, בהנהגת ארצות הברית, ניצל זאת. ההרס והתוהו שנוצרו עם כיבוש וחורבן עיראק, מלחמת האזרחים בסוריה, עליית האחים המוסלמים במצרים וקריסת משטר קדאפי בלוב – והעצימו את כוחם של הכוחות הלא–ערביים במזרח התיכון. איראן, טורקיה וישראל מתחרות עתה על ההגמוניה האזורית.
כמו כן, בעשור האחרון השתנה גם שוק הנפט והגז העולמי. מעמד המזרח התיכון כספק נפט וגז בלעדי צומצם. טכנולוגיות חדשות לניצול פצלי שמן הפכו את וושינגטון ליצואנית הדלקים הגדולה בעולם, וזו אינה תלויה בנפט המזרח תיכוני.
גם גילוי שדות גז גדולים באגן המזרחי של הים התיכון, בשטחי קפריסין, לבנון, ישראל ומצרים, מפחית את התלות במפרץ. מדינות המפרץ איבדו את המונופול שהיה בידן. הן עדיין עשירות כקורח מצבירה קודמת אך המשכיות "משטרי הרנטה" שלהן לטווח ארוך מוטלת בספק. עליהן להפוך בשנים הקרובות לכלכלות המייצרות סחורות ושירותים. הדבר מחייב מהפך חברתי עמוק, שלא ברור כלל אם משטריהן מסוגלים להנהיג.
תלותן של סעודיה ובעלות בריתה בארה"ב גדלה ככל שהיחסים שלהן עם טהראן מחריפים. ישראל, מצדה, נתפשת כבעלת הברית הקרובה ביותר של ארה"ב וממשל טראמפ. לכן, מבחינת שליטי המפרץ, שיפור היחסים עם ישראל הוא חלק ממחיר הידוק היחסים עם ארה"ב. ישראל נכונה לעשות עסקים עם מדינות אלה ולמכור טכנולוגיות ריגול, לוחמת סייבר, נשק, טכנולוגיות התפלת מים, אנרגיה סולרית וטכנולוגיות חקלאות מדברית שמעניינות אותן, למרות שהן יכולות להשיגם גם ממקורות אחרים.
ב-2002 הניח יורש העצר עבדאללה בן–עבד אל–עזיז אל–סעוד בפני הליגה הערבית תכנית מדינית לסיומו של הסכסוך הישראלי–ערבי (היוזמה הסעודית). לפי תכנית זו, יכירו מדינות הליגה הערבית בישראל וינרמלו את יחסיהן איתה בתמורה לנסיגה ישראלית משטחי רמת הגולן, רצועת עזה, הגדה המערבית ומזרח ירושלים, ולהקמת מדינה פלסטינית שבירתה במזרח ירושלים, בצד ישראל.
כמו כן, כללה היוזמה סעיף בדבר פתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים. ממשלת ישראל לא קיבלה עד היום את ההצעה. הצהרה זו מקובלת כיום גם על חמאס. אף הנשיא האיראני חסן רוחאני הצהיר לא מכבר כי הוא מוכן לקבלה.
ישנה אפשרות שיוזמה זו תינטש, וכי נוכח היחלשות סעודיה ובעלות בריתה הן מוכנות כעת לנרמל את יחסיהן עם ישראל בלא שום התייחסות לפלסטינים. אם תרחיש זה יתממש, יהיה לשלום עם סעודיה תג מחיר – מלחמה עם איראן. האם לא מוטב להגיע להסכם שלום צודק עם הפלסטינים במקום להילחם עבור מוחמד בן–סלמאן? ההמונים הערבים, בשונה ממנהיגי המפרץ, בלאו הכי לא יקבלו "שלום" כזה ולא יקיימו אותו. גם הפלסטינים לא.
אבישי ארליך
