באחרונה ראתה אור חוברת צנועה בהוצאת קרן רוזה לוקסמבורג בישראל, הנושאת את הכותרת ״היצורים, המלחמה ועתיד השירה: קרל קראוס ורוזה לוקסמבורג״. לבה של החוברת הוא תרגום חדש ומלא למכתב קצר שכתבה בדצמבר 1917 המנהיגה הקומוניסטית הפולניה-גרמניה לידידתה סופי ליבקנכט (היסטוריונית של האמנות ורעייתו של קרל ליבקנכט, שותפה הפוליטי של רוזה לוקסמבורג להנהגה). המכתב נשלח מכלא בברסלאו (היום – ורוצלב) בו נאסרה לוקסמבורג עקב התנגדותה למלחמת העולם הראשונה.

"רוזה לוקסמבורג – על החרות", כרזה, ברלין, גרמניה 1918) מתוך תערוכה בבית התפוצות)

איגרת צנועה זו (בתרגום יפהפה של טלי קונס) אינה כוללת ניתוח כלכלי של גורמי המלחמה, או תכנית פוליטית לפעולה. היא גם איננה דיווח על ייסוריה של המנהיגה הקומוניסטית בכלא. זהו פיוט נוגה על טבע, על סבל ועל מלחמה. אישי ביותר. עדין. רוזה כותבת לסופי (כן, כאן שמות פרטיים הם הכינויים הנכונים) בקצרה על החדשות מהמהפכה ברוסיה, ואז עוברת לכתיבה על שגרת יומה, על האופטימיות שבמזגה, על שירים אהובים ועל צמחים שנטבעו בזיכרונה.

שיאו של המכתב הוא בתיאורה של סצנה מעוטת חשיבות לכאורה, של צער בעלי חיים, שבנקודת הזמן ובמקום הספציפי בו היא כותבת נתפש כמטונימיה כואבת ומיוסרת על המלחמה. לוקסמבורג מתארת עגלה רתומה לתאואים הגוררת כרכרה ששבה מהחזית ועליה בגדי חיילים מגואלים בדם. חייל עייף ואכזר מרוב קרבות מכה את התאואים מכות נמרצות. סיום המכתב ושיאו הרגשי, בו לוקסמבורג מביעה הזדהות עם התאו כאחיה, מובא בהמשך. המכתב כל כך יפה ואפקטיבי בפני עצמו, שדומה כי הוא אינו צריך שום פרשנות. העוצמה בדבריה של לוקסמבורג טמונה באוניברסליות שלהם וברגשות העזים שהם מעוררים.

טוב עשו החברים בקרן רוזה לוקסמבורג שצירפו למכתב גם דיון לגביו שנערך בעיתון "די פאקל", שעורכו היה קרל קראוס, עיתונאי וסטיריקן וינאי חשוב, שפרסם את מכתבה של לוקסמבורג בשנת 1920. הפרסום עורר פולמוס בין קראוס לבין אלמונית ששלחה מכתב נזעם לעיתון, ובו היא מסכמת את מכתבה של לוקסמבורג כ״סנטימנטליות והסתה״. בספרון העברי מובאים מכתב התגובה המכוער ותשובתו של קראוס אליו.  בחלקה האחרון של החוברת מובא מאמר מאיר עיניים של ד״ר גל הרץ על קרל קראוס ורוזה לוקסמבורג.

אך יוזמי החוברת שגו בגדול במי שבחרו לכתוב את ההקדמה לאסופה. פרופסור גלילי שחר, מומחה מוערך לספרות גרמנית מאוניברסיטת תל אביב וראש מכון מינרבה להיסטוריה גרמנית (המכון השתתף בהוצאת החוברת), פותח את החוברת במסה נפוחה על המכתב של לוקסמבורג. הטקסט שהוא מספק הוא מופת של פסבדו-אינטלקטואליזם רווי חשיבות עצמית, שבלבו ריק.

דומה כי שחר, שלפי סגנון כתיבתו המפותל רואה בעצמו משורר נוסף לפילוסוף (וחוקר ספרות, וחוקר יהדות, והיסטוריון, אם למנות רק כמה תארים), הביא לשפל את כתיבתם של טקסטים פרשניים שההיגיון היחיד מאחוריהם הוא יצירת כמה שיותר פרשנות לכמה שפחות טקסט. בהקדמה הוא מפליג בהמשגה שלא לצורך, חוזר על עצמו בקטנוניות, רוקם הקשרים חסרי בסיס ומזניח כל הבחנה בין עיקר לטפל. מסתו נגועה בנרקיסיזם כה עמוק, עד שהקוראים המסכנים שוכחים לחלוטין שמדובר בפרי עטה של הוגה מרקסיסטית חשובה, שהוצא לאור בקרן הקרויה על שמה. יש, כנראה, מקום לטקסטים של שחר. ויש לו גם קוראים-כותבים שיכולים להגדיל את המפעל ההרמנויטי שהוא מייצר סביבו. אבל לא זה השער דרכו יש להיכנס לעולמה של לוקסמבורג.

נמרוד פלשנברג

הרשימה עומדת להתפרסם במדור התרבות בגיליון 'זו הדרך' הקרוב