אלכסנדרה האריס, בת 27 מאנגליה, עובדת בארגון הסביבה הבינלאומית "גרינפיס" שנתיים בתפקיד תקשורת דיגיטלית, היא צוללת נלהבת, אוהבת טיולים וצילום בעברה לקחה חלק במספר פרויקטים סביבתיים והתנדבה בבית יתומים בוייטנאם הקמפיין להצלת הקוטב הוא הקרוב ביותר לליבה . היא נעצרה באחרונה יחד עם פעילי "גרינפיס" נוספים ויושבת בכלא הרוסי. להלן מכתב ששיגרה לידידה באנגליה:

"ג'יימס היקר
"באמת שלא חשבתי שברגעים אלה עדיין אהיה בכלא. בהדרגה, אני מתחילה להפנים את העובדה שייתכן שאבלה כאן חודשיים. אבל מה שקשה באמת הוא חוסר הידיעה לגבי מה שיקרה לאחר מכן. אתמול התפללתי, לראשונה בחיי. התפללתי לחרות ולאומץ. ללא ספק אני מתחזקת. אני משתדלת להעסיק את עצמי בדברים קטנים כמו כביסה, טאטוא הרצפה ותרגילי כושר. אני נשמעת ממש כמו סינדרלה! אני גם כותבת הרבה. אני מאזינה הרבה למוסיקה משום שזה דבר שעוזר לי לשמור על רוח איתנה. חברתי קמילה (ספציאלה, בת 21 מארגנטינה) נמצאת בתא הסמוך ואנו מקישות יחד על הקיר לפי קצב המוסיקה. הרגע גמרנו להקיש לפי הקצב של השיר של בוב מארלי, No woman, no cry ואני באמת מקווה שהכל יהיה בסדר. כפי שאמרה לי אנה פאולה, 'אסור להתייאש כי התקווה היא הדבר היחיד שיש לנו".
שמעתי אתמול ברדיו שהזכירו את וארקטיק סנרייז. הידיעה הייתה ברוסית, כך שלא הבנתי, אבל זה משמח לדעת שהעולם מדבר עלינו. ביום טוב אני מורשית להיפגש עם עורך הדין שלי ולקבל חדשות על המחאות בכל העולם. קשה להאמין כמה זה חשוב לנו לשמוע חדשות כאלה. אני באמת מרגישה טוב יותר בזכות זה ומודה לכל אדם ואדם שהצטרף למחאה או שלח דוא"ל. אם יש דבר אחד טוב שיכול לקרות בזכות המצב האיום הזה – הרי שזה העובדה שהעולם מדבר עכשיו על קידוחי הנפט באזור הארקטי ואני מילאתי חלק בכך. וזו הסיבה לכך ש-‏30 מאתנו עצורים כאן.

אלכסנדרה האריס, העצורה ברוסיה (צילום: "גרינפיס")

"אנו מורשים לצאת מהתאים שלנו ו להסתובב בחוץ במשך שעה אחת מדי יום. אנחנו כלואים במה שאפשר לתאר כלול תרנגולות בחוץ. זה איום. אבל אתמול ראיתי שמישהו חרט על הקיר ,הצילו את האזור הארקטי. זה גרם לי לצחוק.
"כדי להצליח לעבור את הימים והלילות הארוכים, אני מהרהרת במשפחה שלי. אני חולמת על היום שבו אוכל לזנק אל בין זרועותיהם. שמעתי שאחותי הצטרפה למחאות בלונדון ואף הופיעה בטלוויזיה – אני כל כך גאה בה! אני מהרהרת גם ב-‏29 האחרים הכלואים כאן, שאני רואה בהם עכשיו משפחה לכל דבר. אני נזכרת בימים שבהם היינו כולנו יחד על סיפון הארקטיק סנרייז, כל כך גאים ונלהבים לקראת המסע אל האזור הארקטי וההשתתפות בקמפיין כל כך חשוב. הימים האלה נראים לי עכשיו כל כך רחוקים… אף על פי שאני לא מורשית לראות אותם, אני יודעת שאני לא לבד והדבר הזה מחזק אותי.
"כאשר הורידו אותנו מהספינה ועצרו אותנו, ליוותה אותנו ספינה של משמר החופים ולאחר מכן הובילו אותנו באוטובוס. ההרגשה הייתה כמו סצנה מתקופת המלחמה הקרה. היה חושך. האוטובוס היה ישן והיה לו ריח של ברזל – יכולתי ממש להרגיש בטעם הברזל. הסיעו אותנו דרך סדרה של מבנים נטושים. מספר השומרים שליוו אותנו עלה בהרבה על מספרנו. פחדתי. אמרתי לידידי פיל שאני חוששת שלא אצליח להתמודד עם הכליאה בתא מבודד וחוסר הוודאות לקראת מה שעשוי לקרות. הוא אמר שאני אסתדר מצוין. ותמיד לזכור שיש הרבה אנשים בחוץ שעובדים קשה כדי שנשוחרר. עכשיו אני צריכה כל הזמן להזכיר לעצמי את הדבר הזה".

מה אפשר לעשות כדי לשחרר את אלכסנדרה האריס ואת שאר הפעילים הכלא הרוסי