תולדות המפלגה הקומוניסטית הירדנית נמצאות במרכז חיבור לתואר דוקטור של מוחמד כבהא, שאישר באחרונה בית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל–אביב.
מדור זה אמנם עסוק כבר יותר משנה בתולדות המפלגה הקומוניסטית בארץ, ועבודתו של ד"ר כבהא ראויה להתייחסות בהקשר זה. מדוע? את התשובה אפשר למצוא כבר בדפיה הראשונים: "למרות שהמפלגה נוסדה ב-1951, מסגרת הזמן הנידונה בעבודה מתחילה ב-1948, שכן שורשי המפלגה בתקופת המנדט הבריטי בפלסטין/ארץ ישראל. כתוצאה ממלחמת 1948, פעיליה של הליגה לשחרור לאומי נאלצו להתפצל בין חלקה הישראלי של אדמת פלסטין עליו הוקמה מדינת ישראל לבין חלקה הערבי של פלסטין אותו כבשה וסיפחה ירדן ב-1950. פעילי הליגה שנאלצו להישאר תחת השלטון הירדני, יחד עם תאים מרקסיסטיים עבר–ירדניים, הקימו את המפלגה הירדנית ב-1951. מפלגה זו פעלה בזירה הירדנית כמפלגה בלתי–חוקית במשך עשרות שנים, עד שב-1991 קיבלה הכרה רשמית מטעם המשטר".
פואד נסאר בשער עיתון קומוניסטי ירדני בשנות ה-60 (צילום: אל אתיחאד)
עבודת מחקר זו היא פורצת דרך ומן הראוי לפרסמה כספר (בעברית, בערבית ובשפות נוספות). זאת על מנת שתהיה נגישה למתעניינים בהיסטוריה, בחברה ובפוליטיקה של המזרח התיכון. למחקר זה שפע של מקורות ראשוניים, כולל ראיונות אישיים רבים עם מייסדי המפלגה, חלקם "בוגרי" הליגה לשחרור לאומי; מסמכים ארכיוניים (ביניהם גיליונות "אל–אתיחאד") וספרי זיכרונות.
כבהא אמנם לא ציין כמה שנים הקדיש לכתיבה, אולם מעיון בתאריכים בהם נערכו הריאיונות ונאספו המסמכים במדינות ובערים רבות – אפשר להסיק כי המחבר הקדיש לכך שנים לא מעטות. בסקירה זו אעסוק בחלק מן העבודה העוסק במורשת שהנחילו מייסדיה הפלסטינים של המפלגה.
"נאבקנו למען מדינה פלסטינית"
פואד נסאר נולד ב-1914 בנצרת במשפחה נוצרית ענייה. הוא נאלץ להפסיק את לימודיו בגיל צעיר והחל לעבוד כשוליית סנדלר בבית מלאכה. בזיכרונותיו כתב שעבודתו כשכיר צעיר ומנוצל עיצבה את תודעתו המעמדית וקירבה אותו למעמד הפועלים. ב-1929, עת היה בן 15, הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פק"פ) והשתתף לראשונה בהפגנה קומוניסטית נגד השלטון הקולוניאלי הבריטי. ב-1936 נידון נסאר לשישה חודשי מעצר בגין "הקמת חוליית טרור" ו"פעילות קומוניסטית חתרנית נגד השלטון". בכלא הוא למד, יחד עם חבריו, את יסודות המרקסיזם. לאחר שחרורו נעצר שוב. בכלא עכו, חיזקה הישיבה יחד עם האסירים הקומוניסטים הערבים והיהודים "את תפישת עולמו המעמדית והקומוניסטית".
ב-1938 נלחם כאיש גרילה נגד הבריטים בהרי ירושלים וחברון, נפצע ונמלט לעיראק. שם הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית המקומית. ב-1943 שב לנצרת עירו, ותרם רבות להקמת איגודי הפועלים של הליגה לשחרור לאומי. ב-1944 נמנה עם מייסדי "אל–אתיחאד" וב-1945 הוא הקים יחד עם חבריו את קונגרס הפועלים הערבים. ב-1947 הוא הביע תמיכה פומבית בתכנית החלוקה של האו"ם, אך לאחר המלחמה נותר בגדה המערבית, פעל לשיקומה של הליגה לשחרור לאומי בשטח שכבשה ירדן ונבחר ליו"ר שלה. הוא גם היה המזכ"ל הראשון של המפלגה הקומוניסטית הירדנית.
בספר זיכרונותיו, שחלקו צוטט בעבודתו של כבהא, כתב נסאר: "כתוצאה ממלחמת 1948, נחלקה פלסטין לשניים וכך גם הליגה לשחרור לאומי. רוב מנהיגי הליגה וחבריה נשארו מכורח גיאוגרפי ומבחירתם האישית בחלק עליו קמה מדינת ישראל; מיעוט של חברים, וביניהם אנוכי, נשארנו בגדה המערבית. מאחר שנחשפנו למציאות פוליטית וגיאוגרפית שלא הייתה צפויה, החלטנו להשלים עם המצב ולהתחיל בשיקומה של הליגה מחדש, תוך שמירה על שמה המקורי. התנגדנו לסיפוח הגדה מערבית [לירדן] ונאבקנו להקמת מדינה פלסטינית. אך בשני נושאים אלה נחלנו כישלון, ובשל כך החלטנו לייסד את המפלגה הקומוניסטית הירדנית".
להכרה במדינת ישראל
המפלגה החדשה פרסמה מצע ("אמנת יסוד"), שבו הוצגה האידיאולוגיה של המפלגה כפי שעיצבו וגיבשו מייסדיה. לדברי כבהא, "עיון בגוף האמנה מראה בוודאות כי האידיאולוגיה של המפלגה לא יובאה מהקומוניזם העולמי. המפלגה הקומוניסטית הירדנית לא הייתה שונה מאחיותיה הערביות, אולם העקרונות האידיאולוגיים של המפלגה הובאו בעיקר מהמפלגה הקומוניסטית שפעלה בארץ (פק"פ)".
האמנה כללה 12 סעיפים, ש-11 מתוכם עסקו בתמורות ההיסטוריות הנרחבות שהתחוללו בפלסטין ובמזרח התיכון בין 1945 ל-1951. בסעיף הראשון והפותח ניתן ללמוד על החשיבות הרבה שייחסה המפלגה למאבק באימפריאליזם. הוא גם שיבח את "הניצחון הגדול של העמים בהנהגת ברית המועצות על הנאצים ב-1945". לדידם של הקומוניסטים הירדנים, ניצחון זה היה דוגמא לכל העמים החיים תחת כיבוש קולוניאליסטי. הם כתבו: "העם הערבי–הפלסטיני והעם היהודי בפלסטין אמורים להתאחד במאבק משותף נגד האימפריאליזם". אותו סעיף הצביע על ארה"ב כשחקן אימפריאליסטי חדש במזרח התיכון. "היא פעולת בצדה של בריטניה, השחקן האימפריאליסטי הוותיק באזור, הממשיכה לנהל את ענייני הפנים והחוץ של ירדן ושל עיראק", נכתב.
ראשי המפלגה ראו באימפריאליזם הבריטי אחראי לגורלם המר של הפלסטינים ב-1948 והשליט בפועל בממלכה הירדנית. לפי האמנה, הבריטים עמדו גם מאחורי מעשי האיבה בין יהודים לערבים ואף סיכלו את תכנית החלוקה של האו"ם. המפלגה תמכה בתכנית החלוקה, בדומה למפלגות הקומוניסטיות באזור, ואף קראה להכרה במדינת ישראל, לשיבת הפליטים הפלסטינים לאדמותיהם ולבתיהם ולהקמת מדינה פלסטינית בצד ישראל. הם אף הביעו הסתייגות מהקריאה "להשליך את היהודים לים".
נמרוד עובד
